יום שבת, 24 בספטמבר 2016

The perfect Jeans

טוב אז אחרי כמה פוסטים חופרים, אני חוזרת להתעסק במה שחשוב באמת בחיים האלו - בגדים!
בואו נדבר על ג'ינס.

פעם לא האמנתי שיש פריטי חובה שצריכים להיות בכל ארון, אני עדיין חושבת שיש מעט מאוד פריטים כאלו ושיותר נכון להגיד שלכל אישה צריכה להיות רשימת פריטי מאסט אישיים עבורה, שנכונה לצרכים שלה. אבל אחד הפריטים שחוצים גילאים, מגדרים, צבעים הוא ג'ינס כחול. לכל אישה הג'ינס הזה יכול להיות בגזרה שונה, אבל ג'ינס טוב הוא לחלוטין פריט מפתח בארון מגיל שנה ועד גיל 90. בעייני הגזרה הכי מחמיאה ונכונה לרוב הנשים היא סקיני. כן, זה ממש מצחיק כי רק לפי השם אנחנו יכולות להבין שייעדו אותו לרזות מאוד, אבל ממש לא אכפת לי מה הייעוד המקורי. אני יודעת שכל כמה שנים מנסים להחזיר לאופנה את הג'ינס בגזרות flare (כלומר מתרחבים מהברך ומטה) אבל זה לא עובד ואני בספק שיעבוד מתישהו וזה מכיוון שסקיני ג'ינס טוב פשוט נוח הרבה יותר מכל ג'ינס בגזרה אחרת ומתאים יותר לרובנו. הוא מציג צדודית רזה יותר של הרגליים, נראה צעיר יותר, נוח להכניס אותו למגפיים בחורף, הוא נראה מעולה עם נעליים שטוחות/ פתוחות/ ספורטיביות. מאוד קל לעבוד עם סקיני ג'ינס וליצור אלף לוקים שונים עם זוג כזה שהוא נכון וטוב.

כל מי שלובשת סקיני תספר לכן שהמצוד אחרי הסקיני ג'ינס המושלם לא מפסיק לעולם. בדיוק כמו המצוד אחרי המסקרה המושלמת...כל פעם את תמצאי דגם יותר מוצלח. מי שעוקבת אחרי יודעת שאני לובשת בעיקר דגם אחד של ג'ינס מאסוס ויש לי אותו באלף צבעים. אבל אני ממש שמחה לבשר לכן שמצאתי ג'ינס מושלם גם בארץ. אני לא מנסה למדוד אפילו ג'ינסים ברוב החנויות בארץ, כי אני לא נכנסת בכלל למידה 44 כאן וה 44 לא יושב עלי טוב. בחנויות למידות גדולות הסקיני שמציעים לא צמוד בקרסוליים ב 99% מהמקרים ולכן גם כשמצאתי ג'ינסים הצרתי אותם. הג'ינס המושלם, נמצא בקולקציית הפלאס סייז של עדיקה (שהיא היום בעצם יבוא של הקולקציה של Evans , מותג הפלאס סיז המוכר והבריטי). אז מה הופך אותו למושלם?
צבע כחול אינדיגו מושלם, נטול שפשופים לא מחמיאים או קרעים  שהם באופנה עכשיו ולא באופנה מחר, צמוד לכל אורך הרגל,הבד מספיק דק בשביל ללבוש אותו בקיץ, מספיק גמיש בשביל להיכנס לתוכו ולהרגיש בנוח עם זה שהוא צמוד וכמובן - הוא בגזרה גבוהה כמו שצריך, מעל לפופיק.

אנחנו מתחילים מתמונה כזאת כי הרי מה שבאמת חשוב, זה איך הג'ינס יושב על התחת... שתי תמונות של לוק נקי נקי, כדי שתתרכזו בג'ינס לפני שנעשה ממנו מטעמים.


יום שבת, 3 בספטמבר 2016

Sisterhood

אם הייתם אומרים לזוהר בת ה 19 שמתישהו היא תכתוב פוסט על אחווה נשית, היא כנראה הייתה מתפוצצת לכם מצחוק בפנים ואומרת שנפלתם על הראש.
במשך הרבה מאוד שנים, שנאתי נשים. כן, זה לא נעים להגיד, אבל פשוט שנאתי נשים.
למדתי בבית ספר רק של בנות וכל הזמן היו סביבי בנות והרגשתי שהפתגם "נשים נשים שק של נחשים" זה כנראה הדבר הכי נכון בעולם. נכוותי מחברויות עם נשים וחוויתי אכזבות רבות. סכינים ננעצו בגבי ובליבי אלפי פעמים והרגשתי שמשהו במין הזה פגום. תמיד הרגשתי אישה מאוד אחרת, יותר גברית מבנות סביבי. תמיד אהבתי סרט מתח ופעולה, מד"ב, העדפתי לשחק כדורעף או כדורסל, הייתי תחרותית והישגית מאוד ואהבתי סקס והתייחסתי אליו אחרת, לא כמשהו מקודש אלא כמשהו כייפי ומענג, שלא חייב להיות לו קשר לרגש בכלל. היו לי ידידים, מלא ידידים. וחברות? פה ושם היו לי חברות, מעט מאוד. ובכל שלב בחיי, הייתה חברה שאיכזבה ופגעה ולקחתי את זה מאוד מאוד קשה. למעט מישהי אחת שהיא חברה שלי מכיתה א' והיא כמו אחותי - דינה - לא היו לי חברות נפש של ממש. ומה עם הידידים? גיליתי שאפלטון לא ידע דבר על חברות אפלטונית. כל הידידים שלי התאדו אחד אחרי השני ברגע שהבינו שאלכס כאן כדי להישאר ושאני כבר לא אופציה.



יום שבת, 20 באוגוסט 2016

אהבה

זה היה שבוע של אהבה.
זה היה שבוע של ט"ו באב שיום אחריו הגיע יום הנישואין ה 4 שלנו, שאומר שאנחנו קצת יותר מעשור ביחד כבר.
כהרגלי כתבתי פוסט משתפך בפייס וקיבלתי המון תגובות וגם המון שאלות והחלטתי לכתוב פוסט, פוסט שרציתי לכתוב ממש הרבה זמן על אהבה, על זוגיות, על נישואים והורות ועל סקס, ממרומי עשר שנות נישואין לא רעות וילד אחד שצלחנו, נראה לי שמותר לי.

יום שבת, 6 באוגוסט 2016

27

חגגתי 27 קייצים  לפני שבוע.
ולמרות שאני לא דתיה כבר שנים, איכשהו יום הולדת הוא תמיד זמן עבורי להסתכל על השנה שחלפה, להבין ממה אני מרוצה ואיפה צריך לחולל שינוי. ובמין תזמון משונה בחיי נתקלתי בפוסט המעולה הזה בבלוג של רועי פוברצ'יק על איך להתמודד עם מבוכה ולקבל את האקוורדנס שלנו והחלטתי שאני חייבת לספר לכן כמה דברים עלי ועל החיים שלי, על השנה האחרונה, על החלטות שלקחתי ועל חוויות שצברתי.

אז אני בת 27.
והחיים שלי מדהימים, באמת. (בלי עין הרע, בן פורת יוסף)
הייתה לי שנה מהממת ומטורפת, אני אלווה את הפוסט הזה בתמונות מהאינסטגרם כדי שלא ישעמם לכם.

אימצתי השנה את רולו הויקינג, אח קטן לטדי ותאום ללביא.
 
התחברתי השנה באופן הכי עמוק ומוחלט שיש לצד הברברי שבי.

עשיתי צילומי פינאפ מדהימים בנוקס עם דפנה בראל וכרמל יהלום והבנתי סופסוף שאני באמת דוגמנית מעולה. בו זמנית גם הפסקתי ללבוש פינאפ כמעט לחלוטין כי הרגשתי שמיציתי. 

 

צילמתי את השת״פ שחלמתי עליו כל חיי, עם המעצבת האהובה עלי בכל העולם - נעמה בצלאל.

 

הצלחתי לשרוד את השנה הראשונה של חייו של לביא והצלחתי להביא אותו חי לסופה! נוסף על זה, הרמתי לו את מסיבת יום ההולדת הכי מגניבה ומושקעת ביקום!ֿ


ביקרתי לראשונה בברלין, נשמתי אווירת כריסמס אירופאית, עשיתי שופינג מטורף בעיר יפיפיה. 


התמקצעתי בשזירה עוד יותר ויצרתי יצירות אמנות מרהיבות מפרחים. הגדלתי את המחזור העסקי, שיווקתי נכון. 

 

 

אימצתי את המכשפה שאני, התמסרתי אליה, הפסקתי לפחד ממנה. 

 
למדתי שאחוות נשים וחברות טובות הן כוח שאין שני לו בעולם, ושגברים לעולם לא יבינו ולא יחוו את העומק שיש בחברות בין נשים.

 
קניתי לראשונה מכנסי ג׳ינס קרועים!


צבעתי את השיער שלי לכחול, וגם לסגול. ללא ספק חלק מתהליך החיבור שלי למכשפה שאני. 

 

חוויתי את הסלאטשיימינג הראשון שלי כשהעזתי ללבוש טופ עם מחשוף גב, צד ופרונט. וזכיתי לנצח אותו כשזה הפך לטופ האהוב עלי.

 
הפסקתי לפחד להיות סקסית מידי, הפסקתי לפחד להעלות תמונות שמראות זה. קיבלתי את זה שהמיניות שלי היא חלק בלתי נפרד מהאופי שלי והיא נראית לעין במראה שלי.

 

הוכחתי (שוב) שאגס לא באמת מחרבות הופעה מספיק טובה :)
 

התקעקעתי, במיקום שבקושי אפשר להסתיר. הפסקתי לפחד ממה שזה עלול לעשות לקריירה שלי או למה שיחשבו עלי.

 

זכיתי לסלאטשיימינג שני כשהעלתי את התמונה הזאת לקבוצת אופנה שבה כתבתי ושוב הבנתי שהקבוצה הכי טובה בעולם היא הקבוצה שלי השמנמנות של זוריק!
 

אימצתי לחלוטין את הפרחה שבי והתחברתי למראה הקרדשיאני. כולל הצמות.

 

חזרתי להרצות בתיכונים על דימוי גוף והמדיה.

 

ניצחתי את אחרון השדים שלי וקניתי סקיני ג׳ינס לבן!
 

הפכתי לחיית כושר חטובה ברמות שלא דמיינתי שאני יכולה להיות.

שברתי את האינטרנט בביקיני אדום(שוב) 

ושוב בביקיני שחור 
 

ושוב, כשדיברתי בקול רם על נזקי ההריון שדיאטה לא תתקן.
 

התחלתי לנעול סניקרס!
 
וללבוש מכנסיים קצרים!
 

התחלתי לקחת ויטמינים לשיער, אפילו התמדתי ופארק, זה עובד!

למדתי שאפשר גם בגיל הזה למצוא אהבות חדשות ולייצר חברויות שהן חזקות יותר מקשרי דם ושום דבר לא ינצח אותן, גם לא טיסות טרנס אטלנטיות. 
 

למדתי שאין שום דבר שאני לא יכולה לעשות. כלום. שאני מלכה, אמזונה, שאני אשיג כל דבר שאי פעם חלמתי עליו.
 
למדתי לחבק את העוצמות שלי, גם את ההרסניות והרעות ביותר שקיימות בתוכי.
 

התאהבתי שוב ושוב ושוב בגבר המדהים הזה שבחר בי למסע המטורף הזה ביחד. הבנתי שהוא העוגן שלי, האיזון שלי, הדבר הכי משמעותי בחיים שלי חוץ מהבן שלנו.
 



השנה הפכתי לאישה שרציתי תמיד להיות!

אני מתקשה לשים על זה אצבע מדוייקת, אני חושדת באמהות שהשנה זכיתי לחוות בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מביום ההולדת הקודם שבו לביא רק היה גור בן חצי שנה. יש בי משהו שלם ומאוד שליו ביחס לשנים קודמות. אני יודעת שלמי שקורא את הבלוג או עוקב אחרי נראה שתמיד היה לי המון ביטחון וביצים של בת יענה אבל זה ממש לא היה ככה. גם בשנותיו הראשונות של הבלוג חוויתי המון עליות וירידות בביטחון שלי, למרות שמאוד רציתי שלא עדיין התעסקתי המון במשקל שלי ושיתפתי אתכן בזה. השנה לא נתקלתי אפילו פעם אחת. השנה קניתי ולבשתי מכנסונים. אני מסתכלת במראה ומביטה אלי אישה יפיפיה, סקסית, נוטפת שיק, לא מתנצלת, לא מפחדת. התקעקעתי, צבעתי את השיער לאדום, לכחול ואז לסגול ואני בדרך חזרה לבלונד כרגע. יש לי תכניות מטורפות, החלומות שלי הם בכלל לא חלומות, הם תכניות עם תאריכים, תכניות עבודה מסודרות, פגישות ביומן. הביטחון שלי הוא לא מסכה מזוייפת שאני מתה שתהיה אני, זו אני. השנה הפסקתי לחייך במבוכה כשמחמיאים לי, הפסקתי להיות נבוכה לגבי מי שאני. לגבי המוזרויות שלי, לגבי המראה שלי, ההעדפות המיניות שלי, העובדה שאני אוהבת לחלוק מהחיים שלי ואוהבת שחולקים איתי. הפסקתי להתנצל, הפסקתי לנסות בשביל אחרים, הפסקתי להרגיש לא בנוח בשביל שלאחרים יהיה נוח. הפסקתי לעבוד בחינם, הכרתי בערך שלי. הפסקתי לנסות להעמיד פנים אפילו קצת, איבדתי את מעט העכבות שהיו לי.
הפכתי להיות האישה שחלמתי להיות.
ומכאן אפשר רק לעלות.

נשיקות,

זוהר