יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

מסה על שומן ואושר


סליחה שאני עושה פה דיגרסיה מוחלטת מהנושא של הבלוג אבל היום, היום נשבר גב הגמל. כל כך נשבר שאני עושה הפסקה לכתוב את הפוסט הזה בשבוע הכי עמוס והכי לחוץ של החיים שלי. פשוט נשבר לי הזין!!!
נשבר לי מכל הכתבות המגמתיות האלו והפרסומות המטומטמות שאומרות דבר אחד: זה חרא להיות שמן. ממש חרא. יש לזה ניסוחים שונים, למשל בכתבה שהתפרסמה היום בווינט ראיינו 4 נשים שהיו שמנות וירדו במשקל וכמובן שכולן היו מסכנות וחסרות ביטחון כשהן היו שמנות(שאגב, 80 קילו על 1.70 זה רחוק מלהיות שמנה!!!) וכמובן שכולן היו בודדות ורק כשהן ירדו במשקל הן הפכו למאושרות, מלאות ביטחון עצמי ומצאו כמובן גבר!!! כי מי את בכלל בלי גבר?! את הרי חייבת גבר בשביל להגדיר את עצמך ובשביל להיות שווה משהו... ואם את שמנה ורווקה אז ברור שאת רווקה כי חרא לך, כי לא מצאת, כי את בנאדם אומלל ומי בכלל ירצה אותך ככה כשאת שמנה? וככה נראות 100% מהכתבות על אנשים שמנים שירדו במשקל. לפני הירידה - אומללות ואחריה - אושר עילאי! כמובן שכולם לפני זה אכלו כמו בהמות, היו פדלאות ואף אחד מהם לא ירד למשקל סביר, הגיוני, כולם הפכו לאנשים   מ-א-ו-ד רזים. כמו למשל "חצי שירה" שאם אתם שואלים אותי נראתה הרבה יותר טוב ב 70 קילו ולא ב 55 קילו כרגע. והכי חשוב שכולם אומרים "אני לא מאמין שיש אדם שיכול להיות שמן ומאושר" אז הנה לכם, סיפור אחד אחר.
אני הייתי 15 קילו יותר לפני שנתיים(משוער, כי אזרתי אומץ להישקל אחרי שכבר התאמנתי תקופה ואז הייתי 90 וגם הייתי אחרי ירידה בגלל דיכאון, אז סביר שהתחלתי ב 95 קילו). ואתם יודעים מה? לא רק שלא הייתי אומללה וחסרת ביטחון, היה לי יותר ביטחון מעכשיו והייתי מאושרת!!! הרגשתי טוב בתוך הגוף שלי. הגעתי להבנה שאם אני רוצה להיות רזה יותר אני אצטרך להילחם כל החיים שלי. הרגשתי שאני שמנה, אבל אני עדיין נראית טוב... בן הזוג שלי התחיל לצאת איתי כשהייתי בערך 75 קילו והוא היה 60 קילו ולא, לא הייתה לו בעיה ואני לא הרגשתי שהוא רזה מידי בשבילי. הוא אהב אותי כמו שאני ואני חשבתי שהוא מושלם והזוגיות שלנו נסקה מעלה ומעלה! גם כשהייתי כבר 20 קילו יותר, בגיל 18 כולה.
אכלתי בריא למדיי. לחם קל, גבינות עד 5%, 3 ארוחות מסודרות ביום. מעולם לא היו לי בולמוסים ומעולם לא סבלתי מאכילה רגשית. פשוט בגיל ההתבגרות השמנתי. כל המשפחה של אבא שלי שמנים. עשיתי הליכות של שעה כ-ל יום. בדיקות הדם שלי היו מעולות וכששאלתי את רופא המשפחה לדעתו הוא אמר לי בעליצות: "תראי, את בריאה לחלוטין. אני חושב שאת צריכה פשוט לגבוה". לבשתי ביקיני ב 95 קילו. לבשתי את כל מה שאני חושבת היום שאסור לשמנות ללבוש, לבשתי את מה שאני לא אלבש היום, 15 קילו פחות. שמתי זין על כל העולם והייתי מאושרת!!! גברים התחילו איתי כל הזמן, אפילו הציעו לי לדגמן וצילמו אותי ברחוב "סתם כך, כי את יפייפיה".
כשהתקבלתי לאוני' נרשמתי לחד"כ בצורה אוטומטית. גם ככה הייתי בריאה ואהבתי ללכת ולאכול בריא וזה היה מובן מאליו. כתוצר לוואי של אימונים בעצימות גבוהה יותר - פשוט ירדתי במשקל. לא התאמצתי בשביל לרדת בהתחלה בכלל! וגם הירידה היתה איטית מאוד. אחרי שירדתי 5 קילו, רק אז התחלתי לחשוב שאני רוצה לרדת עוד!!נהייתי פסיכית יותר עם האוכל, התאמנתי יותר והתעצבנתי כשהמשקל מיאן לזוז. הייתי כל כך מאושרת להיכנס לג'ינס מידה 42 בקסטרו. המאושרת באדם! שמעתי כל הזמן "איך ירדת יפה" מהסביבה וזה היה מאוד מחמיא. לא הפכתי לרזה והיום אני מודעת לכך שהאופציה של רזון תדרוש ממני הרעבה עצמית וגם אז, זה לא יעזור. יש לי מבנה גוף רחב ומסת שריר גבוהה ועדיין לא המציאו ניסור צלעות ודיאטת שרירים (אני בטוחה שחלקכן חושבות:"כמה חבל" :P)
אבל בבית, אחרי המקלחת, עירומה מול המראה, ראיתי את כל הדברים האלו שמעולם לא ראיתי כשהייתי שמנה. ראיתי את הבטנון הזה שמסרב להעלם גם אחרי 100 כפיפות בטן ביום, את הירכיים הפנימיות הרכות האלו שפשוט לא מוכנות להתחזק, להפוך לשריריות. ראיתי את הברכיים השמנמנות, השוקיים ששריריות מידי, הזרועות שכשלא "עושים שריר" נראות שוב שמנות. שקלתי ניתוחים פלסטיים, שאיבות שומן, דברים שבחיים לא עברו לי בראש כשהייתי שמנה יותר. התחלתי להרגיש את המצפון על כל עוגייה שהגנבתי, את הרצון העז יותר למתוק וללחם ולכל מה ש"אסור" ולצידו את תחושת האשמה והפחד הענקי הזה שאני אשמין הכל בחזרה.
רוצים שאני גם אשקר לכם? שטוב לי להיות רזה יותר? שהכל מלא בפרפרים ובפרחים ורודים ובסוף המסלול מחכה לך האביר על הסוס הלבן שרק חיכה לך, רק המתין שתרדי את 20 הק"ג האומללים האלו? ואז תוכלי שוב לאכול מה שתרצי?
אני לא יודעת לשקר.
האמת היא שלא, לא מחכה שם כלום. לאדם שמן שהופך לרזה יותר מחכים חיים של מרדף ומלחמה בלתי פוסקת, יומיומית, מתישה. לחד"כ התמכרתי, אני כבר ממש לא סובלת שם, אוהבת מאוד להתאמן. אבל שאני אגיד לכם שלא הייתי מעדיפה לקום ב 8 ולא ב 5? ברור שהייתי מעדיפה לקום ב 8!והידיעה הזאת, שמספיק שחודש לא תתאמן בחד"כ וכל מה שהשגת יאבד ברגע, שיקחו לך חודשים לחזור לכושר הקודם... המודעות הזאת לכל דבר שאתה אוכל. ולא, אני לא סופרת קלוריות, אבל אני מודעת. ורגשות האשם כשאתה מועד. וההערות של כל ה"נשמות הטובות" שבעצם "רגע את בדיאטה, אז את לא אמורה לאכול את העוגייה!" אנשים שבטוחים שהצלחת שלך היא נחלת הכלל. לבן הזוג הנוכחי שלי, חיכתה ליד הכוסית החדשה מהפצפצים בחורה שללא ספק סובלת ברמה כלשהי מהפרעת אכילה. לא אנורקסית, לא בולמית, לא אכלנית כפייתית. אבל פרפקציוניסטית כפייתית לגבי אוכל ומראה. שכל בוקר שהוא מתעורר הוא רואה אותה עומדת מול המראה אחרי המקלחת, בודקת את עצמה מכל הכיוונים ומתמרמרת על אותם דברים שכנראה, לא ישתנו כבר. בחורה שלא משנה כמה הוא או שאר העולם יגידו לה "את נהדרת כמו שאת", היא לא תאמין.
וזה הקטע, שאתה לעולם לא תהיה מרוצה. ירדתי 15 קילו ואני כל הזמן אומרת וחושבת "אם רק אראה 75 על המשקל אני אהיה מאושרת!" אבל הייתי שם וכשהייתי שם רציתי לראות 70. ומלווה אותי הפחד העצום להשמין. כאילו הכל תלוי בפיצה שהחברים הזמינו עכשיו. אנשים חושבים על ילדים, כמה שהם יהיו מאושרים כשיהיו להם ילדים, אני תוהה כמה אני אשמין כשאהיה בהריון והאם אי פעם אחזור להיות רזה. האם בכלל זה שווה את זה? להביא ילדים ולהפוך בסוף לשמנה שוב?
אל תגידו לי "אז תשמיני בחזרה". כי ברגע שהיית רזה וירדת, אין דרך חזרה. אתה כבר יודע איך זה וכמה שזה לא מסב סבל, אתה לא תחזור להראות כמו לפני הירידה. זה העניין, זה שינוי באורח החיים. זה הופך להיות חלק ממך. בריא יותר - כן. טוב יותר מדעית - בוודאי. אבל האם זה בהכרח יהפוך אותך ליפייפיה, מאושרת וכל הבעיות יפתרו? לא. היום אני חכמה יותר ויודעת שאני "שמנה בראש" ובעיקר - חושבת על זה ומתעסקת בזה יותר מידי וזה הדבר שהכי קשה להיפטר ממנו.
הבהרה חשובה: זה לא שאני איזה אומללה שלא סובלת את עצמה כרגע, ממש לא! איפשהו בתאי המוח האפורים המתים שלי - אני יודעת טוב מאוד שאני נראית טוב. אבל מפה ועד להגיד שהכל נהיה מושלם ושהפכתי לשלמה יותר עם עצמי, מרוצה יותר מאיך שאני נראית? שהייתי אומללה כשהייתי שמנה? ממש ממש לא!
כמה תמונות שלי שמנה ונורא "אומללה" בשבילכם. (כן, היה לי טעם נוראי בבגדים בגיל 18, מזל שנהייתי סטייליסטית!:P) אז הייתי שמנה יותר, לבושה רע יותר, אבל הייתי מאושרת באמת, שלמה עם עצמי ורחוקה מאוד מלהיות בודדה!

וכיום(שאגב, לפני מדדי BMI עדיין נשארו לי 10 קילו להוריד - כן, בטח) רזה יותר, מאושרת, לא לבד, אבל הרבה פחות שלמה עם עצמי, ללא ספק.

מבטיחה בשבוע הבא פוסט אופנתי לחלוטין.
פשוט הייתי חייבת אחרי הכתבה המעצבנת הזאת.
חג שמח לחוגגים!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה