יום רביעי, 29 ביוני 2011

על דימוי גוף, דיאטות ומה שחשוב.


אני מתנצלת מראש, זה לא יהיה על אופנה. אלא פוסט אישי ואוף לחלוטין.
אתן יודעות, בשנה הזו שבה אני עובדת כסטייליסטית, הלבשתי רזות, מלאות, ממוצעות, שמנות, חילוניות, דתיות, רווקות, נשואות, אמהות ויש דבר אחד שמשותף לכל הנשים האלו - הן לא ממש אוהבות את עצמן, הן לא מרוצות מהגוף שלהן וזאת אחת הסיבות העיקריות לזה שהן לא יודעות להתלבש. זה לא בדיוק לא לדעת להתלבש, זה יותר לא לרצות להתלבש יפה, מתוך מחשבה של:"אני גם ככה שמנה/רזה/לא יפה אז מה זה משנה?". וזה פשוט כאב לב לשמוע ולראות את זה. סטייליסטית לא צריכה רק לדעת להלביש, הדבר הכי נכון ואמיתי ב"טריני וסוזאנה" זה התהליך שאתן רואות שהנשים האלו עוברות. אולי לא כל לקוחה פורצת בבכי, אבל כל לקוחה עוברת תהליך כזה, ריגשי מאוד. סטייליסטית צריכה לדעת להקשיב, גם למילים, אבל גם לדברים אחרים. והיא צריכה לדעת איך לחבק, להעצים, לחזק ולבנות אנשים. לפעמים, אלו אנשים שכבר עברו יותר מ 30 שנה בשנאה עצמית.



הסיבות לשנאה הזאת נעוצות בהרבה גורמים שונים, ואחד הגורמים המרכזיים לדעתי זה המדיה. אני באה מהעולם הזה של האופנה, של התעשייה, ואני הייתי מאפרת לפני זה, ואני בו זמנית אוהבת אותו כל כך, אבל מתעבת אותו ואת מה שהוא יכול לעשות לאנשים. אני מאוד אוהבת את זה שאנשים אומרים "אני אוהב סוג כזה של יופי/רזון/סקס ואין לזה שום קשר למדיה". כי זה פשוט קשקוש! אי אפשר היום לברוח מהדימויים והמדיה, הדברים האלו טמועים בכל היבט של החיים וכל פינה ואנחנו חשופים לדברים מגיל כ"כ צעיר שאין סיכוי שאנחנו לא מושפעים מהם כך או אחרת. מגיל 0 אנחנו חשופים לסוג יופי מאוד מסויים. עם השנים העולם נפתח לסוגי יופי שונים ועדיין, אם חוצן ינחת פה ויבדוק מהו היופי האידיאלי בתקופתנו זה כנראה יהיה בחורה ששוקלת 50 קילו על 1.75, בלונדינית, תכולת עיניים, שזופה, עצמות לחיים גבוהות, פנים רחבות ושטוחות ועיניים גדולות.

כבר סיפרתי פעם שכשהייתי ילדה  קטנה הייתי הולכת לישון ומבקשת מאלוהים לפני השינה לקום רזה, לבנה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. ועוד אני הייתי ילדה שרק ראתה קצת טלויזיה ולא ממש קראה מגזינים. אני חושבת שזה יהיה פייר להגיד שעד גיל 17 לפחות, שנאתי את איך שאני נראית. וכן, זה ממש בגלל התעשייה. הבנתי טוב מאוד מה נחשב ליפה ואני לא נחשבתי ליפה בשום צורה ובאף אופן, אפילו שאמא שלי ממש התעקשה. ידעתי שהיתרון היחיד שלי הוא השכל שלי, ולכן למדתי כמו שצריך. טוב נו, כן ידעתי שציצים גדולים זה יתרון. ועדיין, העדפתי חזה קטן וגוף רזה. תמיד ידעתי ששיער בלונדיני על כהות עור זה פרחי - אז אפילו לא ניסיתי. עדשות נראו לי תמיד כמו שקר ענקי ובולט במיוחד והאופציה היחידה שנותרה היא לרדת במשקל.

אף פעם לא הייתי מספיק טיפשה בשביל להרעיב את עצמי בדיאטות משונות ואני מאמינה שרוב האנשים יודעים טוב מאוד מה בריא ומה לא בריא. זה מאוד פשוט - לא ג'אנק פוד, לא שתיה ממותקת, 3 ארוחות מסודרות גדולות ו 2 "נישנושים" בריאים, או 6 קטנות-בינוניות. בכל ארוחה - פחמימה, חלבון וירק ו 3 הליכות של חצי שעה בשבוע. את השינוי הראשון בחיים שלי עשיתי בגיל 15, וזה בדיוק מה שעשיתי. וירדתי 10 קילו, לאט מאוד אבל ירדתי. זה לא הפך אותי למאושרת למרבה הפלא, ועדיין היתה לי בטן. השנים חלפו ועליתי, ירדתי, אבל בחיים שלי לא הפכתי לרזה. ניסיתי מיליון סוגים של דיאטות - אטקינס, הפרדת אבות המזון, המנעות ממוצרי חלב, גמילה מסוכר לבן, נטרופתיה. אני מתאמנת בחד"כ בקביעות כבר שלוש שנים, בן הזוג שלי הוא מאמן חד"כ. עדיין, אני לא רזה. בגיל 19, במשקל שיא של 95 קילו (על 1.65) מתתי על עצמי. זה היה השלב שהבנתי שרזה אני בחיים לא אהיה, שאני נראית טוב גם ככה, שבדיקות הדם שלי מעולות ושנמאס לי לחיות במלחמה עם עצמי. חבל שהגישה הזאת נהרסה כשנרשמתי לחד"כ ופיתחתי הפרעה לאימונים ולמשקל שלי.

אני מודה, אני מופרעת. או הייתי. ואתן יודעות מה? אני חושבת שרוב האנשים שנכנסים לעולם הזה של דיאטות הם מופרעים. התחלתי ממקום בריא של להתאמן כדי להיות בכושר, המשכתי לאכול בריא כמו כל החיים שלי ועם זה התחילה הירידה במשקל, התחלתי להישקל ולהציב יעדים. הגעתי ל 75, המשקל הכי נמוך שהייתי בו מגיל 15. עדיין לא הייתי רזה, והייתי אומללה. חייתי בפחד מתמיד להשמין, אכלתי רגשות אשם על כל חריגה קטנה מהתפריט, על השבתות, לא הלכתי להורים שלי ביום רביעי בערב כדי לא לפספס את האימון של חמישי בבוקר. אחרי מחלה עליתי 10 קילו, וירדתי בחזרה 5. היום אני יציבה על 80 קילו כבר כמעט שנתיים שלמות. אני לא נשקלת כבר כמעט שנה, הפסקתי ללכת לנטרופת, ויש לי הרבה תובנות שאני רוצה לחלוק איתכן:

החיים האלו קצרים מידי בשביל לבלות אותן במלחמות ובשנאה עצמית. יותר מזה, השנים האלה של נעורים ושנות ה 20, הן שנים כל כך יפות, ולהעביר אותן בהתעסקות בדברים כאלו מיותרים - זה פשוט חבל. מה שצריך להדריך אותנו בחיים זה מה אנחנו רוצים לזכור בסוף? כשנהיה מבוגרים ונסתכל אחורה, מה נרצה לזכור? את כמה שלא אהבו את עצמנו? את השעות במכון? את התפריט הנוקשה? את המלחמה להיכנס ל 36 ולא ל 38? זה באמת מה שחשוב? לא הייתם רוצים לזכור את השעות עם החברים, את הים, את המסיבות, את הסקס הפרוע ואת החיוכים?

להיות בריא זה חשוב, ואין הרבה אנשים בריאים כמוני, באמת, אבל בריאות זה לאו דווקא רזון ואפילו להיפך. להיות בריא זה בדיוק מה שהתחלתי ממנו. לאכול נכון, להיות פעיל ולא פדלאה. לספור קלוריות, לנהל יומן אכילה, להרגיש רע שאכלת קוראסון או פיצה, ללכת לאנשים שיגידו לך מה לאכול, כמה ומתי, למדוד ולשקול כמויות, להישקל כל יום(או בכלל אם שואלים אותי) להתאמן 5 אימונים בשבוע שכל אימון יותר משעה, להרגיש רע שחברות שלך רזות ממך - זה לא בריא, זה אובססיבי, זה מיותר וזה עלול לפגוע בך. לרצות לא להתנשף אחרי המדרגות לדירה - זה לגיטימי וטוב. לרצות להיכנס לג'ינס 36 כשאת 38? למה זה טוב בכלל?
בזמן האחרונה אני רואה יותר ויותר נשים שהן רזות, בכל קנה מידה(!), לא עגלגלות, לא מלאות, רזות! שעושות דיאטות, יורדות במשקל. בשביל מה? למה? מה רע לך עכשיו? וכן, יש רזה מידי. וכן, את נראית כחושה מידי ככה. נכון, יש אנשים שהם מטבעם 36 ואפילו 32, ובואי אני אספר לך סוד, זה בחיייייים לא נראה עליך כמו שזה נראה על מישהי שרזה ככה מטבעה. רואים שאת לא רזה כל כך מטבעך. רוב האנשים במידות האלו הם קטני מימדים באופן כללי, יש להם מבנה גוף צר ו/או קטן ו/או הם נמוכים וזה נראה פרופורציונאלי וטבעי. קל מאוד להבחין מי לא נולד ככה.
ולא, אם היית ככה בגיל 16 והיום בגיל 20 את מידה 38 זה לא כי השמנת סתם, זה כי התבגרת, כי את הופכת לאישה, כי הגוף משתנה! כמה אנשים בעולם הם במשקל של גיל 16?
והאם זה שווה את זה? יש אנשים שמטבעם רזים מאוד, כל החיים שלהם, ואז בגיל 30 מנסים להיכנס להריון ולא מצליחים.
למה לשאוף להיות בגבול התחתון של מדד BMI? המדד הזה לא מדוייק בכלל בגלל הגבולות העליונים שלו, לא התחתונים. כי אפשר להיות 100 קילו על 1.80 ולהיות כולך שרירים ועדיין לפי המדד אתה שמן. אבל אי אפשר להיות 50 קילו על 1.75 בלי להיות בתת משקל, וזה לא משנה אם זה אנורקסיה או טבעי בכלל. כי מי שבתת משקל צריך לבנות תפריט ולעלות במשקל כי ההשלכות לעתיד הן אותן השלכות!
למה לשאוף לאחוזי שומן נמוכים כמו של גברים? למה בכלל לבדוק את זה? זו את הבדיקות הכי לא אמינות שקיימות בשוק!
למה להישקל כל הזמן? מה את לא יודעת אם השמנת לפי הבגדים? ולא, אם לא שמת לב בבגדים כנראה שלא השמנת מספיק. ו 2 קילו זה לא להשמין, זה הצטברות נוזלים.
למה בשם האל המספרים המיותרים האלו משנים כל כך?! 80 קילו, 1.65, 32% שומן, BMI 29, מידה 42-44, היקף חזה 100, מותן 80, אגן 120. נו? ו? אז?! לי יותר חשוב שבדיקות הדם שלי מצויינות, שאני סוחבת עליות, מדרגות, שיעורי פילאטיס, אופניים, אלפטיקל, שאני אוכלת מצויינת ובנוסף לכל זה, אני פאקינג כוסית.

ראיתן "איך להראות טוב בעירום"? המקורי? שם גיליתי שלנשים יש דימוי גוף מעוות לחלוטין בראש שלהן. ולא, זה לא גימיק, גם במציאות זה ככה. גם אני חוטאת בזה. להרבה נשים יש איזשהו דימוי של עצמן בראש, ולרוב הוא מנותק לחלוטין מהמציאות. ככה למדתי לקחת איתי סרט מדידה לעבודה, כי נשים לא מאמינות לי עד שהן רואות את המספרים. אני יכולה להראות להן רזה יותר מהן כשאני בפירוש לא.

יקרות שלי, תעשיית הדיאטות היא תעשיה ככל התעשיות והיא מגלגלת מיליונים על גבן של נשים שמרגישות שמנות מידי. כמויות של כדורים, דיאטות שונות ומשונות, תזונאים, דיאטנים, חדרי כושר. עד היום טענתי את כל מה שטענתי לבד, אבל אז מצאתי את איילת קלטר. היא דיאטנית קלינית שכתבה ספר שנקרא "כולנו אנשים אמיתיים". היא דיאטנית שיוצאת נגד תעשיית הדיאטות, נגד מדד ה BMI, ובעצם אומרת שאי אפשר לקבוע תבניות שכולם צריכים להיות בתוכן, כי אנשים הם שונים. היא מביאה מחקרים שמוכיחים שעדיף להיות בעודף משקל של 15 קילו, פעיל, אוכל בריא מאשר להיות רזה שאוכל לא בריא ולא פעיל. היא אומרת שהשמנה היא לא מחלה, לכל אדם יש משקל טבעי משלו(אצלי זה 80, כדי לרדת מתחת לזה אני צריכה להרעיב את עצמי), היא דוגלת באכילה אינטואטיבית, בחיים מאוזנים, בעשיית ספורט שמהנה בלבד, היא לא מציבה יעדים. משקל הוא רק מספר, שכולל בתוכו דברים שונים שמשתנים מאדם לאדם. מספיק להסתכל עליי ועל חברתי הטובה ליטל כדי להבין שאני לא רק יותר שמנה ממנה, אני פשוט גדולה ממנה, מבנה הגוף שלנו שונה לחלוטין.
השינוי שלי וההרפייה מההפרעה שפיתחתי קשור לזה שחליתי ובעל כורחי הפסקתי להתאמן לתקופה וגם לא יכולתי לאכול בדיוק כמו שרציתי. דווקא אז נפלו לי האסימונים לגבי כמה שזה מאמלל אותי ושאני יכולה להפסיק להיות כזאת פסיכית בלי להשמין. והוא גם קשור לאדומה הקבועה בפורום דיאטות ואורח חיים פה בתפוז, שאטלס. בחורה שיקרה לליבי, עם תואר שני בתזונה וניסיון חיים בתחום הזה, ששיכנעה אותי להפסיק להישקל. שכל יום כותבת הודעות מחכימות, מעצימות ונהדרות.

מתוך הודעה שהיא כתבה על תת משקל:
"את יודעת מה ההשפעה של תת משקל? אז אספר לך. מנסיון.
חוסר פוריות (גם לעתיד)
מחסור בערכים תזונתיים לתפקוד יעיל של הגוף
מחלות
מוח שלא מתפקד יעיל כי הוא מחוסר ערכים תזונתיים. הם לא באים מהאויר, הם באים ממך, מהצלחת שלך. מוח שמחוסר ערכים תזונתיים כי את, כן כן את, בכוונה, מונעת אותם ממנו.
מוח שלא מתפקד יעיל = טפשות
מוח שלא מתפקד יעיל = דכאונות
מוח שלא מתפקד יעיל = מצבי רוח משתנים שמרחיקים ממך את כל הסביבה
מוח שלא מתפקד יעיל = חוסר יכול ללמוד
מוח שלא מתפקד יעיל = חוסר יכולת להתקדם בחיים
מוח שלא מתפקד יעיל  = חוסר יכולת לאהוב 
מוח שלא מתפקד יעיל = ירידה גדולה בחשק המיני
מוח שלא מתפקד יעיל = מוח שלא מבין פרופורציות
מוח שלא מתפקד יעיל = מוח שגורם לגוף לעבוד בצורה ירודה, כי יש לו אמצעים רק כדי לשרוד
הפרעות אכילה לכל החיים
שער דוהה ונושר
עור חסר ברק, יבש ומתקלף
פנים לא יפות
גוף חסר מאפיינים נשיים. אם את רוצה למשוך גברים שנמשכים לנשים - אז הם לא יימשכו אליך
איברי גוף פנימיים שמתחילים לפרק את עצמם כדי לקבל חומרי מזון
ריח רע מהפה
שיניים נחלשות
עצמות נחלשות
חוסר אנרגיות כללי
ואת פשוט לא בן אדם נורמלי. לא טוב להיות איתך ולידך.

את לא דואגת לעצמך.
לא אכפת לך מעצמך.
אם את חושבת שמישהו ידאג לך ולבריאותך - את טועה. 
זו רק את והבריאות והגוף והמוח שלך.
ולך לא אכפת מהם.

זה נכון לא רק לאנורקסיה, זה נכון לתת משקל שנגרם לא מאנורקסיה."
ומהודעה אחרת:
אנשים הרבה פעמים מדוכאים מכך שהגיל שלהם נהיה "גדול יותר". אחד משלבי המעבר כאלו הוא גיל ה-30. אנשים נוטים להתחיל לשקול את החיים שלהם, לשקול את ההישגים שלהם ולהשוות אותם להישגיהם של אנשים אחרים. בפעם הראשונה (הם עוד יעשו את זה לקראת גיל 40, 50 ופנסיה). 
אתם יודעים במה הישגים אלו נמדדים בדרך כלל?
בעבודה בה עובדים והעניין בה,

במשכרות שמרוויחים וכמה היא מתאימה לסוגנון החיים שלכם,
באיכות המשפחה שהצלחתם לבנות,
בחוג החברים שהצלחתם לאסוף,
במוניטין שבניתם לעצמכם בסביבה שלכם,
בדברים שלמדתם: נגינה, ציור, שפות, שחיה, לשחק כדורל
ברמת העניין שלכם בחיים: כמה מעניין לכם לחיות?
בבריאות שלכם,
ובמראה החיצוני.

המראה החיצוני בא בסוף. כי הוא ממש לא קשור לאותם הישגים שלמעלה. [הבריאות - לפניה ודי בסוף, כי לקראת גיל 30 אנשים הם עדיין די בריאים]
אף אחד לא מודד את ההישגים שלו לפי כמות דיאטות. נהפוך הוא, כמה שהתעסקתם יותר בדיאטות ובמשקל, כך נשאר לכם פחות זמן להשקיע באותה רשימה למעלה: הישגים בעבודה, איכות המשפחה, איכות החברים, תחביבים, עניין בחיים בכלל.
"הלכתי בים בביקיני 3 קיצים ברצף וחטפתי המון הצקות של ערסים שעצבנו אותי נורא" - לא ברשימה. לא מעניין.
"למדתי ספרדית" - כן ברשימה.
"מכבדים אותי בעבודה ומקשיבים לי" - כן ברשימה.


תשקיעו את הכוחות שלכם ביותר מהמספר שעל התג של מכנס מקסטרו. כי לקראת גיל 30 ואחריו - התג הזה לא יהיה ברשימת ההישגים שעליהם תתנו לעצמכם ***ולמשפחה שלכם*** דין וחשבון.
לעומת זאת, הדברים שפספסתם, הכיף באוכל שפספסתם בזמן שרדפתם אחרי ספירת קלוריות, המנעות מפרוסת עוגה עם חברים בבית קפה שהפכה את הפגישות ללא כיפיות בכלל, ארוחות משפחתיות שנמנעתן מהן רק כדי לשמור על מכסת הקלוריות, הסרטים שלא ראיתן עם החבר/ים משום שזו היתה השעה של קיקבוקסינג בחדר כושר, קריירה שלא השגתם כי פספסתם שעות שינה בגלל שהיה נורא חשוב לעשות הליכה מהירה של שעתיים בכל יום - זה כן יהיה ברשימת ההישגים שלכם. יותר נכון ברשימת חוסר ההישגים שלכם. הנפילות שלכם. גם הבריאות שאולי הרסתם ע"י שאיפה לאותו BMI נמוך מידי. או פשוט ע"י דיאטות בלתי מאוזנות. והרס יכולת הנאה מאוכל - אחת ההנאות הבסיסיות בחיים - תהיה ברשימה. וזה יהיה מדכא באמת. ואז תחשבו: ואם הייתי יוצאת לים בבגד ים שלם, ולא בביקיני? אז מה? ואם הייתי נראית פחות רזה בביקיני, אז מה? מה זה חשוב עכשיו? איך זה תורם לי עכשיו?


תחשבו על העתיד. חשוב מאוד לדעת לחיות בהווה, נכון, אבל נורא חשוב לתכנן רחוק קדימה. לתווך יותר רחוק מחוף היום בקיץ 2011. תכננו לתווך הגיל בו מזמן לא תצאו לחוף הים בביקיני, אבל תסחבו את ההשלכות של החיים שבניתם בזמן אותו גיל הביקיני."
כשהייתי בת 17 הגיעה לבית הספר שלי רופאת עור שדיברה על חשיבות מקדמי ההגנה ואני לא זוכרת באיזה הקשר, היא דיברה על דוגמנים ודוגמניות ואמרה:"אם יש בערך מיליון אנשים כאלו בעולם, שנראים ככה, לעומת ביליונים שנראים כמוני וכמוכן, זה אומר שהם שונים, שהם יוצאי דופן, הם המוזרים, ולא אני"
וזה נחקק לי בראש...
אני מתנצלת על פוסט האוף הזה, אבל הייתי חייבת. זה מטריד את מנוחתי יותר מידי בזמן האחרון.
תאהבו את עצמכם ואל תעשו טעויות שתשלמו עליהן כל החיים. תסדרו לעצמכם בראש סדר עדיפיות...
אם יש לכן הפרעה כזאת או אחרת, אני ממליצה להדפיס את ההודעות של שאטלס ולקרוא כל יום, בבוקר ובערב. זה יכניס אתכן לפרופורציות.

אני אנצל את ההזמנות להודות לשאטלס ששינתה לי את כל דרך החשיבה ושיפרה לי את החיים, זה מדהים אותי כמה שאפשר לאהוב אדם שלא מכירים, שגר במרחק של אלפי ק"מ...
נשיקות עד לפעם הבאה!
זוהר
תוספת מה 2.7
בדיוק היום התפרסמה כתבה בנושא בווינט:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה