יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

No thigh gap? No problem!

וידוי:
בתור נערה הייתי בוהה שעות בתמונות שהיום נקראות Thinspiration לכל דבר. הייתי בוהה בהן ובוכה, הייתי מסתכלת בהן והייתי כועסת על עצמי שאני כל כך שמנה, שאני לא מצליחה לא לאכול מתוק בכלל, שאני לא מצליחה לרוץ, שאני לא מצליחה לרזות.

למי מכן שלא יודעת במה מדובר, אני מזמינה אתכן לגגל thinspiration ו thigh gap ותמצאו מאות אם לא אלפים של דוגמאות לכך. מדובר בתמונות של בחורות רזות, בדרך כלל - בלי יותר מידי בגדים עליהן.  בחלקן מדובר על בחורות חטובות אבל הרוב הניכר של התמונות הן בעיקר תמונות של "גלי עצמות". תמונות של בחורות מאוד מאוד שדופות. תמונות של בחורות שבולטות להן העצמות בכל מקום אפשרי וכמובן, תמונות של thigh gap שזה הטירוף החדש בעולם "השראת הרזון" - רווח בין הירכיים הפנימיות כשעומדים עם רגליים צמודות. התמונות האלו מצולמות לפעמים סתם בתור selfies אבל הרבה פעמים מדובר בתמונות סטודיו שהופכות את הרזון הזה לדבר אופנתי, נחשק וסקסי מאוד.

יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

מדריך הקניות הגדול לבוטילישסית ישראלית מצויה!

כן כן, אני יודעת שיש כאן המון קוראות שהן ממש רחוקות מלהיות שמנות (מלאות/שמנמנות/שופעות/מקומרות - תבחרו את המילה שהכי מדברת אליכן) וכנראה שהפוסט הזה ידבר אליכן קצת פחות מפוסטים אחרים אבל הגיע הזמן שהוא יכתב. הבנתי בעצם שמעולם, ב 4 שנותיו של הבלוג (תכף! יומולדת בינואר!) מעולם לא עשיתי רשומה מקיפה על מידות גדולות בארץ. כלומר רשומה אחת שמרכזת בתוכה איפה אפשר למצוא בגדים במידות המלאות ואיפה חבל לבזבז את הזמן. נראה לי שדווקא היום, כשאני יותר לכיוון ה 44 מאשר ה 42 זה זמן מצויין לכתיבת פוסט כזה.

חפרתי לכן המון על כמה שהשמנתי. זה לא שינה הרבה מבחינת הבגדים הקיימים שלי כי העלתי בצורה מאוד פרופורציונאלית (לתשומת הלב הכלבה שתהתה איך עליתי במשקל ונשארתי באותה מידה). כמו אז גם היום הבגדים בארון שלי נעים בטווח של 40-44, אבל היום בהחלט אני קונה יותר 44 מבעבר. גם כי השמנתי וגם כי התבגרתי, התפכחתי ואני מעריכה יותר את העניין השולי של אספקת חמצן זמין לריאות. כמו שאתן יודעות, אני ממעטת לקנות בגדים בישראל ומאז שהשמנתי אפילו עוד יותר קשה לי. הסיבה היא מחסור במידות ותמחור מטורף. ברוב החנויות המידה הכי גדולה היא 42 ובגלל שהם עושים לנו טובה חלק מהבגדים מגיעים גם ב 44, שגדול מה 42 בערך בסמ' וחצי וגם אליו לא פשוט להיכנס. ובכל זאת - יש כאן מקומות שבהן אפשר למצוא בגדים ולכן קבלו את הרשימה המלאה של החנויות הרלוונטיות והפחות רלוונטיות למי שלובשת מידה 44 ומעלה.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

כמה רחוק תלכו עבור אהבה? Isabel Marant pour H&M

אני לא באמת צריכה לספר לכן כמה הבלוג הזה השתנה במהלך השנים, רובכן כאן מההתחלה.
אתן יודעות שהתחלתי מצילומים עצמיים במראה כשאני עומדת על המיטה בחדר השינה הפיצפון שלי במעונות. כשהתחלתי גם אמרתי שבגדי מעצבים באשר הם לא מעניינים אותי ואהבתי לקנות בגדים בחנויות עלומות שם וכמה שיותר בזול, אפילו תמיד הייתה לי רשימת מחירים של "כמה אני מוכנה לשלם עבור פריט?". בזתי לאנשים ששילמו על שם יוקרתי, תיעבתי את המשפט "על איכות משלמים" ושנאתי את המגוחכים האלו שעמדו בתור לקולקציות קפסולה של HM.
ובכן, ב 4 השנים שעברו מאז שפתחתי את הבלוג גדלתי, השתנתי, התפתחתי. אופנה הפכה להיות לא רק תחביב אלא מושא תשוקה שממלא דפים על גבי דפים כאן, במגזין הסטודנטים שאני כותבת בו, ובמחקרים שלי באוניברסיטה. אופנה הפכה להיות מרכיב בלתי נפרד מהחיים שלי והיא הפכה גם לפרנסה עבורי. חלק מהעניין שהלך וגבר הגיע גם למעצבי אופנה בינלאומיים, בעיקר כשהתחלתי לחקור על אופנה במאות 19-20 שאז התפתחה ההכרה בהם כאמנים והמעמד שלהם בחברה הפך מ"תופרים" פשוטים ל"מעצבי על".

יום רביעי, 6 בנובמבר 2013

אאוטפיטים, עדכונים ו"יש לי מה להגיד על זה!"

היי יקירות! התגעגעתן לפוסטים חופרים עם מאה נושאים לא קשורים? הנני כאן!
כפי ששמתן לב הבלוג עבר מתיחת פנים היסטרית, זאת תודה לבלוגרית נהדרת - רותי אבישי - שלדעתי צריכה להתחיל לגבות כסף על מה שהיא עושה! הבלוג נראה עכשיו כמו שתמיד פנטזתי! נקי ולבן עם הלוגו המושלם שלי, עם לשוניות שבהן אפשר לקרוא קצת עליי, ליצור קשר, להבין איזו חולת נפש אני וכל הדברים הנחמדים האלו. ועכשיו לחפירות שלי!

ML פושטים רגל וכמה מילים על מעצבים ישראלים
אני מניחה שרובכן שמעתן שהבעלים של ML שהוא גם הבעלים של JUMP ו"אופיס דיפו" פשט את הרגל והחנויות עומדות בפני סגירה. גם סיגל דקל עומדת בפני פשיטת רגל והאינטרנט מלא בכתבות שמרחמות ומרחמות ויותר מזה, המעצבים ואנשי התעשייה מאשימים אותנו, הצרכנים שבוחרים להשקיע את הכסף שלנו בחו"ל ולא במותגים הישראליים המקומיים. אני חושבת שהחלפת המהלומות הזאת קצת דבילית כי כמובן שמדובר כאן בביצה ותרנגולת. לא ברור לי מה בדיוק קרה קודם אבל ברור לי לחלוטין שלי מאוד קשה לקנות בגדים בישראל! ראשית כי רוב המותגים מתעלמים מקיום המידה שלי או מקטינים אותה בהתאם לסטנדרט שלא קיים בשום מקום בעולם ושנית כי יקר פה להחריד!!!! בחיי שאני עושה סבב בחנויות ורוב הזמן אני לא מצליחה לקנות כלום כי אני פשוט מזועזעת מהמחירים. מתי זה נהיה נורמלי לשלם 200 ש"ח על פאקינג חולצה??? לאחרונה חיפשתי טייצים וגיליתי שהמחיר נע בין 100-200 שקלים! במקרה של ML וג'אמפ גם מכוער וחסר  כל קשר למה שהלקוחה הישראלית רוצה לקנות וזה לא שלא ניסו להגיד להם את זה - אמרנו בלי סוף! אבל התעלמו מאיתנו. אני חושבת שאם המחירים בישראל היו יותר נוחים יותר אנשים היו קונים והיינו נתקלים בפחות מקרים כאלו.

יום שבת, 2 בנובמבר 2013

עברי לידר ואני

אתן כבר יודעת שמידי פעם אני משתפת אתכן באובססיות שלי ודואגת לקשור אותן יפה לנושא שלשמו התכנסנו כאן - אופנה. אז עברי לידר הוא אחד השריטות שלי. כן, יש הרבה בחורות שמאוהבות בעברי לידר, מוכנות לעשות לו ילד וחושבות שהוא הפסד עצום למין הנשי ואני סוג של אחת מהן, אבל זה קצת שונה.

כשעברי לידר החל את הקריירה שלו, הייתי ממש ילדונת. כשהייתי בכיתה ז' בערך התחלתי לשמוע את המוזיקה שלו ואני יודעת שאצל רוב האנשים גיל ההתבגרות והבעיות שבאות איתו מתחילות בערך בגיל 15, אבל כמו שהיום אני בת 24 בתכלס אבל בת 35 באופי, ככה זה היה גם כשהייתי ילדה. הייתי ילדה זקנה ולהיות ילדה זקנה אומר שאת לא ממש מצליחה להשתלב בחברה. ואם כל זה לא מספיק, בגיל הזה התחילו לי מחשבות קיומיות על "האם אלוהים קיים?" "מה אנחנו בעצם עושים כאן?" והגדולה מכולן "האם באמת יש חיים אחרי המוות והאם שם יהיה פחות חרא מכאן?". בדיוק אז התחלתי תהליך של חזרה בשאלה כשלמדתי במסגרות דתיות, גרתי במושב מסורתי וחייתי בבית דתי.