יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

לביא

ב14.12.14 נולד בני, בכורי - לביא. בלידה מטורפת, מעצימה, לא מתוכננת ולא פשוטה.
בגלל שהייתן שותפות לכל תהליך ההריון נראה לי אך הגיוני לחלוק איתכן את סיפור הלידה שלו.





ביום חמישי  ה 11.12, יום אחרי התל"מ שלנו התעוררתי ב 2 לפנות בוקר עם צירים. תיזמנתי אותם במשך שעה וחצי וכשראיתי שהם סדירים ומגיעים במרווחים קצרים הערתי את בעלי והתקשרתי לדולה שלי - ענת. בייעוץ משותף הוחלט ללכת לבי"ח. הגענו למיון יולדות בהדסה עין כרם ב 4:00 בבוקר, והצירים שלי בקושי הופיעו על המוניטור ולאט לאט נעלמו, פתיחה 1.5 ואין בכלל מחיקה. אממה? המיילדת והרופא שמו לב שעברתי את התאריך ובמימוש ידני ובאולטרסאונד היה נראה להם שלביא שוקל כבר 4.200 לערך והם נלחצו ממש. הרופא שאל אם עשו לי העמסת סוכר 100 ואמרתי שלא, כי עשו לי של 50 והיא הייתה מצוינת ממש, לא עליתי הרבה במשקל, לא אכלתי בכמויות מופרזות והוא פשוט גדול כי אני ובעלי גדולים וזוהי הגנטיקה. הרופא חשב לשחרר אותי ואז אמר לי:
"רגע, את כבר כאן, בואי תישארי, תעשי כאן העמסת סוכר ועוד הערכה באולטרסאונד, תכף יהיה בוקר ויקבלו אותך"



ואני בתמימותי, הסכמתי. בפועל כאן התחילה סחבת אינסופית והתערבות רפואית מטורפת.
עשו אולטרסאונד ב 8 וחצי בבוקר, ההערכה שלהם יצאה 3.800 ואמרו לנו שהילד ארוך ולא שמן. את העמסת הסוכר התחילו רק ב 11 בבוקר וסיימו אותה ב 2 בצהריים. התוצאות - שהיו כמובן תקינות לחלוטין - הגיעו רק בשעה 17:00 ואז כבר לא היה רופא שישחרר אותי אז נשארתי ללילה. הבהירו לי שבכל מקרה בגלל שהוא גדול ביום שבו אני שבוע 41 אני צריכה להתייצב בהדסה לזירוז. ביום שישי בבוקר הגיעה אלי רופאה שאמרה לי שאני משתחררת, שבמצבי עדיף לא לזרז כי אנחנו נגדיל את הסיכוי לפרע כתפיים ושתכף יכינו לי את מכתב השחרור. כאן התחלנו בעצם להבין מה זה "מתכונת שבת". במשך כל היום חיכינו לרופא, הצקנו לאחיות ופשוט לא היה מענה. הייתי מאושפזת ביולדות ג' - סיבוכי הריון והייתה משישי ועד ראשון אחות אחת בלבד במחלקה. היו מקרים שבהם לא היה אף אחד בתחנת האחיות ואף אחד לא נתן לי מענה למתי ישחררו אותי. לאט לאט הבנתי שאני הולכת להתקע שבת בהדסה ולחץ הדם שלי התחיל לעלות. במקביל הכלה של הדולה המדהימה שלי הלכה ללדת ודאגה שדולת הגיבוי שלה תגיע אלי ותעשה לי טיפול שיאצו ורפלקסולוגיה כדי לעזור לי להירגע ואולי לפתח צירים, בשישי בערב הגיעה אלינו דנה כחלון המדהימה, עם אוכל, אהבה ורוגע אינסופי. בין שישי לשבת ב 12 בלילה מדדו לי לחץ דם ולחץ הדם שלי הפך לממש גבוה. באותה שעה האחות שאלה אותי "רגע, למה לא לקבל v    זירוז?" והסברתי לה שהבוקר רופאה אמרה לי שאין צורך בזירוז אז אולי שרופא שוב יגיע אלי והיא אמרה לי - טוב, אז בבוקר.



ביום שבת בבוקר שוב השעות עוברות ואף רופא לא מגיע. בשלב הזה אני כבר הייתי אחרי יומיים במחלקה, 3 ימים נטולי שינה לחלוטין וכפי שאתן יודעות - זה לא שבמצבי הטבעי אני ישנה בכלליות. הייתי מיואשת ומותשת וחברים מאחורי הקלעים עם קשרים בהדסה ניסו לעזור לי להבין מה קורה. התברר שמישהו שם החליט שאני מסרבת לזירוז ולכן, אני בכלל לא ברשימה לחדרי הלידה. הלכנו לחפש אחות ושוב הסברנו שאין לנו בעיה עם זירוז, אבל אנחנו רוצים שרופא יסביר לנו מה קורה, למה וכו'. באותו רגע דברים התחילו קצת לזוז, הגיעה רופאה שהסבירה שבגלל שלחץ הדם שלי לא נרגע ויש חשש לרעלת - עדיף כן לזרז. מתי זה יקרה? כשיתפנה אחת מ 3 החדרים שמוקצים ללידות בזירוז. ההמתנה נמשכה למעשה עד ליום ראשון בבוקר. בכל הזמן הזה (מחמישי לפנות בוקר ועד ראשון!) שמעתי אחרות במחלקה שאיכשהו פיתחו לידות טבעיות צועקות ושמעתי תינוקות בוכים ועם כל אחד מאלו - נשבר לי הלב. אינספור דמעות זלגו על הלידה הטבעית שרציתי שכבר לא אקבל, על התינוק שלי שממאן לצאת מהבטן וכבר הסכמתי לזירוז גם ממקום של יאוש.



ביום ראשון ב 8 בבוקר הורידו אותי לחדרי הלידה, קיבלה אותי אחות מקסימה שהראתה רגישות ויוזמה עצומה בקשר לורידים האומללים שלי - כשמתאשפזים בהדסה יש נוהל של פתיחת וריד חובה. לי - ובכן, אין ממש ורידים. היא לא הקשיבה לתחינות שלי ואמרה שדרך הוריד הזה יקחו העמסת סוכר - ניקבה אותי וקרעה לי וריד שיצר שטף דם. את העמסת הסוכר לקחו לי ב 4 דקירות אחרות מהיד השניה ובדיקות אחרות לקחו לי מורידים אחרים בידיים. בחדר הלידה היא ניסתה למצוא וריד וניקבה אחד משני הצדדים מה שיצר עוד שטף דם ביד השניה ואז אמרה לי - אוקיי, אני אקרא לרופא מרדים, הם הכי טובים בזה - והוא אכן מצא וריד בפעם אחת וסיים את סאגת הניקובים שלי.


לקראת 11 הגיע רופא ובדק את המצב, עדיין הייתה פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 50% ולכן הוחלט על זירוז בצורת פרופס - נר שמחדירים. פרופס היה הסיוט שלי. מעבר לעובדה שחלמתי על לידה טבעית ופעילה והתכוננתי לאחת כזאת, ידעתי היטב שצירי פיטוצין הם כואבים פי 10 מצירים רגילים וצירי פרופס הם כואבים פי 30 מצירי פיטוצין. לידה עם זירוז משמעותה להיות מרותקת למיטה, מנוטרת באופן רציף, מחוברת לקתטר ובלי יכולת לנוע. ב - 11 קיבלתי את הנר ובדיוק אז הדולה הגיעה. הצירים שלי היו משהו שאי אפשר לתאר חוץ מכאבי תופת. למזלי עם נר אפשר לרדת מהמיטה, לנוע על כדור, להתקלח וכו'. כאב לי כל כך שלא הצלחתי לנשום, לדבר, לעשות כלום חוץ מלבכות. למזלי הייתה לי דולה שפשוט גרמה לי לנשום ביחד איתה, לנוע ולקחה אותי למקלחת. היינו חייבים לקדם פתיחה כלשהי בשביל שאוכל לקבל אפידורל ולסבול פחות.


בערך בשעה 4 בדקו אותי שוב והפתיחה התקדמה ל 3 ס"מ, הוחלט שיוציאו את הנר, יתנו לי אפידורל וימשיכו את הזירוז עם פיטוצין. באותה שעה הגיעה המיילדת השניה שעברה בחדר שלי והיא היתה מהשטן. איך שהיא ראתה את הערכת המשקל היא שאלה "אכלת הרבה פחמימות? הגזמת עם העוגיות? כמה עלית?" והסבירה לי בלי ששאלתי ובהמון חוצפה שהילד במשקל כזה כי אני בהמה חובבת פחמימות. אני והדולה התג'ננו ושלחנו את אלכס שידאג לזה שהגברת תוחלף. אמרו לנו שזה בלתי אפשרי אבל שידברו איתה וקיווינו לטוב. ההרדמה האפידורלית היתה גם היא - סרט. מה שלא מספרים לנו זה שזה לא זריקה וחסל, זה זריקת הרדמה מקומית כואבת לגב, צריך לקמר את הגב ולא לזוז וכל זה תוך כדי צירי תופת מהפרופס. כמובן שעם המזל שלי - הסבב הראשון לא עבד. לא נרדם לי כלום וגיליתי את זה כשחיברו אותי לקתטר ומהליך שאני לא אמורה להרגיש בכיתי בטירוף. באותו זמן הרגשתי רטיבות בין הרגליים וחשבתי שאולי משהו לא תקין עם החיבור, המיילדת לא טרחה לבדוק או להאמין לי שאני לא רדומה והדולה הרימה את השמיכה וראתה שהחלה ירידת מים. בשעה 4 וחצי בערך קיבלתי אפידורל מחדש, במיקום אחר וקיוותי לטוב. הצירים שהפרופס יצר היו כל כך חזקים שלא היה צורך גם בפיטוצין.



בשלב הזה הייתי כל כך מותשת כבר שהאפידורל השפיע עלי כמו סמים. תופעות הלוואי שאני חוויתי היו רעידות בכל הגוף, קור קיצוני ואצלי האפידורל כיבה משהו בראש והרדים אותי קצת ובמקרה שלי עם כל הלחץ שהייתי שרויה בו - זה היה נהדר. זה גרם לגוף שלי להירגע וללידה להתפתח בזמן שנחתי. הייתי כל כך רגועה ששלחתי מהחדר את אלכס עם אופיר להתאוורר טיפה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי לקולות המוניטור המצפצף ולקולות של המון אנשים שמדברים עלי ולידי על ניתוח קיסרי והייתה לי מסכת חמצן על הפנים. בערך כל המחלקה הייתה בחדר שלי, הסבירו לי שיש האטות בדופק, שאני כבר עם פתיחה של 5 ס"מ, אבל לא ברור איך זה יגמר כרגע כשקיסרי הוא אופציה. אמרתי להם שאני כל כך מותשת, שהכל כבר השתבש ושאני כבר לא אקבל את הלידה שעליה חלמתי אז הכי חשוב שיוציאו את הבחור בשלום וזהו. מזל שהייתי על אפידורל, כי הייתי מאוד רגועה ושלמה כשאמרתי להם את זה, כשבפועל - התרחיש הכי גרוע מבחינתי היה קיסרי חירום. הדולה שלי החזירה את אלכס וגם הוא עודכן בפרטים.
הרופא שהיה אחראי באותו יום על חדרי הלידה היה ד"ר דורון כבירי, שהיה פשוט נהדר, מקסים ומרגיע מאוד. הוא אמר לי שיש התאוששות בדופק, הטו את המיטה בצורה מסוימת והוא אמר לי - "אני לא רוצה לבדוק אותך יותר. אני אגיע מאוחר יותר ואת תפתיעי אותי. טוב?" בשלב הזה הדולה שלי תפסה את אלכס, כל אחד מהם החזיק רגל שלי והם עזרו לי להניע את הרגליים. האווירה בחדר הייתה מצוינת, מרוממת רוח והיה צחוקים של ממש, האפידורל השפיע עלי מצויין, כאב לי הרבה פחות ויכולתי לדבר ולצחוק. בשלב שבו כל המחלקה הייתה אצלי נכנסה מיילדת בשם נועה שמכירה אותי דרך חברים משותפים והיא הייתה מדהימה ומתוקה שהודענו לה שהיא מיילדת אותי ומחליפה את המכשפה ויהי מה, וכך היה!
אווירה טובה אמרנו...



בשעה 8 ד"ר כבירי הגיע לבדוק פתיחה והפתעתי אותו - 7 ס"מ. הוא אמר שאין לו מושג מה אנחנו עושים אבל שנמשיך עם זה והיה נראה שהוא מאוד נהנה מהאווירה והדינמיקה בחדר. בשעה 9 הייתי כבר עם פתיחה מלאה, אבל התינוק היה עדיין גבוה בתעלה וד"ר כבירי ביקש ממני ללחוץ כדי שהוא יראה איך אני לוחצת. אמרתי לו שאני עושה שנים פילאטיס והראתי לו שאני יודעת איך ללחוץ! הוא אמר שאני מצוינת ושעכשיו מחכים שהילד יהיה נמוך יותר כדי שלא נצטרך ללחוץ יותר מידי. נועה המיילדת הביעה דאגה שהמשמרת שלה נגמרת ב 11 ותהתה אם היא עוד תיילד אותי והבהרתי לה שכן, שאין אצלי 5 שעות לחיצות! חצי שעה והבחור בחוץ, עלי!
בשעה 10 נועה הודיעה לנו שהיא כבר רואה ראש וישר שאלנו: "באיזה צבע השיער?!" והיא אמרה:"שחור!" היא פתחה בחדר מעין "פקל קבלת תינוק" וקדימה - ללחוץ! תוך 5 לחיצות הראש היה בחוץ, לחיצה הכתפיים היו בחוץ ושאר הגוף נפלט ברפלקס, בדיוק כמו שכתוב בספרים. בשעה 10:25 לביא היה בחוץ והדבר הראשון שעשיתי היה לבכות איתו ביחד. סוף סוף, הילד שלי היה בחוץ! הרמתי את החלוק כדי שנהיה עור לעור מהרגע הראשון וקיבלתי את אהבת חיי השניה לעולם. קשה לעכל שהילד הזה יצא ממני וקשה להאמין שאנחנו עשינו דבר כזה!













האווירה בחדר היתה שמחה ומאושרת וכאן נגמר החלק הטוב של הלידה. למרות הזירוז והסחבת של האישפוז והאפידורל - הייתה לי לידה מדהימה, מעצימה, מהממת. הרגשתי את הצירים, הרגשתי את ההתברגות בתעלה, את הצורך לדחוף, את הילד יוצא ממני וכל מי שהיה בחדר פשוט נפעם מכמה מהר הלידה התקדמה וכמה מהר הילד יצא. המיילדת, המתמחה והרופא אמרו לי שאני לביאה, אלופה ושהם לא ראו הרבה לידות זירוז ולידות ראשונות שהתקדמו ככה.


החלק הרע של הלידה הגיע שהמיילדת בדקה אם יש לי קרעים וקראה לד"ר כבירי. בזמן שהוא בדק אותי ראיתי את הצבע יורד לו מהפנים וסימנתי לבעלי שמשהו לא טוב קורה שם. הרופא אמר לי שיש קרע פנימי והוא לא בטוח באיזו דרגה ולכן הוא רוצה שיגיע כירוג לבדוק אותי, כי יכול להיות שצריך לתפור אותי בחדר ניתוח ולא בחדר הלידה. הגיע כירוג והסביר לי שיש לי קרע בדרגה 3C - קרע פנימי ועמוק שמערב בעצם את השריר של פי הטבעת, שהמשמעות של דבר כזה היא שאין יותר לידות ואגינאליות, רק קיסריות. שצריך לתפור בחדר ניתוח, שההחלמה מדבר כזה לוקחת 3 חודשים ותזונה עמוסת סיבים ויחסית נטולת פחמימות פשוטות, מעקב של בדיקת אולסטרסאונד, בדיקה אצל רופא מומחה ופיזיותרפיה של רצפת האגן ועשויות להיות השלכות חמורות כמו אי שליטה בסוגרים. החדשות האלו מאוד ערערו אותנו והוציאו את האוויר מהמפרשים.



מה שהיה מדהים זה שאחרי שהכירוג הסביר לי את כל זה ד"ר כבירי והמיילדת חזרו כדי להגיד לי שלמרות הקרע, היתה לידה מדהימה, שאני אדע שלא הייתה דרך לצפות את הקרע או למנוע אותו ושאני כזאת לביאה וספורטיבית והם סומכים עלי שאחלים במהירות. בערך בשעה 12:30 אני נלקחתי לחדרי הניתוח בבניין השני של הדסה ובעלי הלך עם התינוק למחלקה. הדולה שלי נשארה איתי עד לחדר הניתוח ובעלי חזר לחכות לי בחדר ההתאוששות. אמרו לנו שזה ניתוחון של 10 דקות על ההרדמה האפידורלית אבל לי היא עברה ולא נרדמתי מחדש, רק רעדתי יותר ויותר וזאת הייתה חוויה מבעיתה. בסוף החליטו על הרדמה מלאה והרדימו אותי, רק חבל שלא הודיעו לבעלי שחטף התקף לב מהמתנה של שעה וחצי.
לפני לידה שומעים על קרעים וחתכים, עושים עיסוי פרינאום או משתמשים באפי-נו, אבל מי חושב בכלל על קרעים ברמות כאלו? ביום הראשון דובר על כאבים איומים. המיילדת המדהימה הגיעה במיוחד לביה"ח כדי להגיד לי לקחת משככי כאבים כל כמה שעות, עוד לפני שכואב לי, כי אמא שכואב לה לא תוכל לטפל בתינוק שלה. הניתוח הזה דרש אנטיביוטיקה לוריד, להישאר עם הקתטר, והשגחה של 3 ימים במחלקה.



אין ספק, מדובר באחד הדברים הכואבים שעברתי. אבל מאוד השתדלתי לא לרחם על עצמי ולתפקד, כי הרגשתי שזה עניין של גישה. כבר בבוקר שאחרי הניתוח קמתי והתקלחתי לבד והתחלתי להתהלך. מה שלא הצלחתי היה להניק, ביום הראשון ממש לא הצלחתי, לביא קיבל בקבוקים והיה בתינוקיה בכל הלילות מה שפוגם לי כרגע בהנקה, אבל אני אופטימית. בנושא הקרע והתפרים היום אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב, מקפידה על התפריט שלי וזהו זה. ולמרות כל זה - אני מגישה שהייתה לי לידה באמת נהדרת ומדהימה! הרבה תהו אם לא היה עדיף כבר קיסרי ומבחינתי לא! הבאים יהיו קיסרי ואני שמחה שאת הלידה של הבן הבכור שלי חוויתי "כמו שצריך" שכזה.



הדולה שלי הייתה ענת רביבו, היא גרה במעלה אדומים כך שהיא נהדרת למי שגר בירושלים והסביבה. אני מאוד רחוקה ממנה ועדיין היא הגיעה אלי כמה וכמה פעמים והיא הייתה תפורה עלי. ענת היא המזכירה של החוג שלי באוני' ואנחנו מכירות שנים. היא דולה נהדרת כי היא חמה, אימהית וזמינה לאינספור שאלות. היא גם מדריכת הנקה ומלווה אותנו עד עכשיו ואני ממליצה בחום עליה. לא הייתי צולחת את הלידה בלי התמיכה שלה. צירי פרופס הם לא צחוק ועם כל האהבה והמוכנות של בעלי הוא פשוט נטול כלים לעזור לי לעומתה. אצלה אגב גם עשינו את הקורס הכנה ללידה וכבר אז היא לימדה את אלכס איך להקל עלי את הכאבים. ענת לגמרי הפכה לחלק מהמשפחה ומלווה אותנו עדיין ותלווה לכל החיים כנראה. פשוט מאוד מדהימה!



לגבי אופיר וצילומי לידה - זה דבר שמאוד מקובל בחו"ל ובארץ פחות, התלבטתי המון ובסוף החלטתי ללכת על זה ואני כל כך שמחה! אופיר עבורי הוא לא רק צלם, הוא החבר הכי טוב שלי. שמחתי שהוא היה שם כי הוא כהרגלו תרם לאווירה עם הצחוקים והרוגע שלו, הוא תמך ועזר, התרגש ותיעד ובזכותו יש לי מזכרת מהלידה היחידה שלי שהייתה בעייני תהליך מורכב שראוי לצלם. התמונות כפי שראיתם - מדהימות ומרגשות. וקיבלתם רק טעימונת ומהחלק הפחות דרמטי, השארתי לעצמי חלקים יותר אינטימיים ומיוחדים. אופיר מדהים, הצליח להיות שם ולתעד בלי להפריע ברגעים הקריטיים וגם לעזור ברגעים הקשים ובסוף יש מזכרת שכזאת, מיוחדת ומדהימה.

בעלי היה פשוט מדהים. לא שזה הפתיע אותי... בימי האישפוז שלפני הלידה הוא התעקש וישן על כורסא איומה על ידי, ספג אלפי דמעות ותסכול אינסופי, הוא תמך בי עד אין קץ ולא נשבר לשניה. הוא תמיד אמר שהוא רוצה להיות בלידה ולראות הכל, לא נרתע ולא נגעל, בוגר ומכיל, פשוט התחתנתי נכון! הוא הרשה לעצמו להישבר ולפרוץ בבכי רק כשהכל נגמר והייתי כבר במחלקה אחרי הניתוח. הוא דאג והיה מבוהל בעיקר מהניתוח של אחרי וההחלמה הלא פשוטה שצפויה לי, אבל הוא לא הרשה לעצמו להתפרק עד שהכל עבר ודאג שאגיע לבית נקי עם חדר ילדים מאורגן ומהמם! הוא ראה שנוח לי לשבת על כורסא והלך לקנות לי כורסאת הנקה במיוחד, אין דברים כמוהו, באמת.



השם לביא היה רעיון שלי שעלה לי ממש בהתחלה, אחרי הסקירה המוקדמת. לביא זה גור אריות, סבא שלי שמו יהודה וסמל השבט של יהודה היה אריה. אני לביאה - מזל אריה. במהלך ההריון עלו לי פתאום המון שמות נורדיים שמאוד אהבתי ורציתי ובעלי היה נעול על לביא או אריק בגרסת ה Eric ואני לא רציתי כי ידעתי שהוא יהפוך בארץ ל Arik שזה שם שאני שונאת. אחרי הלידה כל כך הרבה אנשים אמרו לי שאני לביאה ואני לא הפסקתי להסתכל על הגוזל ולהגיד שהוא פשוט גור... גור אריות ללא ספק. התלבטנו קצת על הוריאציות "לב"/"ליאו"/"לב-ארי" ובסוף קראנו לו לביא, הרגשנו שזה פשוט הכי יושב עליו.



אז זה סיפור הלידה של לביא, בפוסט הבא תוכלו לקרוא ולראות את החדר של לביא, את האאוטפיטים החמודים ביותר שיש לו ועל הברית הנהדרת שחגגנו + דעות והמלצות. מבטיחה להשתדל לחזור בהקדם לפוסטים אופנתיים, ברגע שהבגדים שלי שוב יעלו עלי :)

"נתראה" בפוסט הבא,
נשיקות,

זוהר (ולביא!)

נ.ב

זה כל כך מעיק ששואלים אותי "נו??? אז איך זה להיות אמא???" זה כמו ששואלים יום אחרי יום ההולדת "איך זה להיות בת....?" זה מרגיש מאוד טבעי ונכון. אני לא אמא מה 14.12, אני אמא כבר תשעה חודשים. אני לא בהלם מזה שאני אמא, אני שם כבר מזמן, התרגלתי :)

יום שני, 8 בדצמבר 2014

איך הפכתי ל"בית של פיסטוק"

חשבתי לעצמי שיומיים לפני התאריך המשוער של פיסטוק זה זמן ממש טוב לשבת ולכתוב פוסט אישי, ארוך ומפורט על חווית ההריון שלי ועל כל מיני לבטים ותהליכים שליוו את כל הטירוף הזה שמתחיל בדגיגון עם לב פועם על מסך ויגמר בעזרת ה' בתינוק בריא ומושלם. אני מתנצלת מראש בפני כל מי שאל-הורית וייתכן שהפוסט הזה ישעמם אותה...


יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

You gotta lovvvveeee online shopping!

התכנסנו כאן היום בשביל לדבר על אחד הדברים הכי כייפים בעולם - שופינג! אבל מה שיותר כיף משופינג זה שופינג אונליין! כלומר דרך אתרי אינטרנט. ובכן, לפחות - זה יותר כיף לי.

אני מודה - אין בעייני פאן אינסופי בכיתות רגלי בקניונים בישראל. חווית הקניה בארץ היא לא הדבר הכי כייפי עבורי. אני סובלת מאוד מהיחס של המוכרות ובכל כך הרבה חנויות אין לי מה לחפש מבחינת מידות וצפויה לי עבודה רצינית של מדידות שיניבו בעיקר עלבון וכעס. גם המחירים ברוב החנויות רחוקים מאוד מלהיות שווים את הסחורה ואם כבר תמצאו אותי בשופינג בישראל זה יהיה אך ורק בשעות הבוקר המתות. אני מאוד אוהבת לעשות שופינג בחו"ל ובארץ אם כבר תמצאו אותי פיזית בחנויות זה יהיה בפיפה, גולף וב HM.
לשופינג אונליין יש בעייני בעיקר יתרונות - מבחר עצום, מחירים נמוכים, מבצעים שווים וגם נוחות אינסופית של רכישה מהבית בנוחות וקניות שמגיעות עד לבית (טוב, בעיר עד לסניף הדואר). לישראלים מכל מיני סיבות יש קושי עדין לקנות אונליין ואני בהלם כל פעם מחדש משאלות נוסח: "את לא מפחדת שזה לא יתאים?" או "את לא חוששת לכרטיס אשראי?" העניין עם קניות אונליין זה צריך לדעת לקנות נכון, אז הנה כמה חוקי בסיס:

1. פותחים חשבון פייפאל, זו הדרך הכי מאובטחת ונכונה להעביר כסף באינטרנט היום ובכל מקום שבו אםשר לשלם דרך הפייפאל רצוי לשלם דרכו. בפייפאל כרטיס האשראי שלכם מאובטח וגם במקרים הבודדים שבהם פרצו לפייפאל וגנבו כרטיסי אשראי וכסף - פייפאל זיכו את המנויים שלהם. בנוסף - באתרים מאוד גדולים ומאובטחים - משתמשים לא פעם בכרטיסי אשראי. לרוב אין בעיות עם זה. תמיד יש סיכון אבל הוא בעייני שווה את זה.

2. מקפידים לקנות מאתרים גדולים ובטוחים שבהם יש מדיניות שילוח טובה, מדיניות החזרים וזיכויים ראויה, תיאורים ותמונות מהימנים וכו'. למשל אני אוהבת לקנות בגדים באסוס, הלבשה תחתונה בברהסטופ, ספרים ב אמאזון ויש עוד הרבה מאוד אתרים גדולים ואיכותיים לקניית בגדים ומוצרים מכל הסוגים. באתרים הגדולים יש טבלת מידות שבה אפשר למצוא את המידות המקבילות לישראליות (שהן יעני אירופאיות אבל לא באמת ולכן כדי למדוד עם סרט מידה ולהמיר בצורה הזאת) ותמיד אפשר להחזיר מה שלא מתאים בלי בעיה.

3. לומדים - עם הזמן - מה כדאי לקנות איפה בדיוק. למשל באיביי אפשר למצוא מיליארדי פריטים מכל מיני סוגים אבל איביי הוא קצת מסוכן. צריך לשים לב אם קונים בו בגדים זולים אם מדובר במוכרים אסיתיים ואז הבגדים לרוב מגיעים במידות ופרופורציות קטנטנות ובאיכות מאוד ירודה, גם אם למוכר יש "טופ רייטד סלר" וקרדיט גבוה. בעייני אתרים כמו איביי ואליאקספרס הם אתרים מצויינים לחפש מוצר ספציפי מאוד שאפשר למצוא שם בזול ולא סתם לשופינג כללי של בגדים. למשל מגפי אגס קניתי באיביי מקוריים וחדשים במחיר מ-אוד משתלם.

4. בעניין המידות צריך להבין שיש עניין של ניסוי וטעיה. הדרך הכי טובה היא לקנות בהתחלה את הפריטים למשל באסוס ב 2 מידות וללמוד לאט לאט מה המידה הנכונה. ללא ספק - גם באתרים בחו"ל יש חוסר אחידות במידות ואי אפשר לסמוך על זה שהפריטים יגיעו ויהיו זהים למה שכתוב בטבלה אבל (!) קל מאוד להחזיר פריטים. פשוט ממלאים טופס החזרה שמגיע עם הבגד, שולחים בדואר רגיל לכתובת שמגיעה לרוב על מדבקה שפשוט מדביקים על המעטפה וזה הכל. גם אחרי שנים שאני קונה באסוס לפעמים אני מהמרת וטועה, אבל יחסית מעט מאוד. מה שכן אם יש הימור של גדול או קטן - תמיד כדאי ללכת על הגדול. גם אם לא תרצו להחזיר, תוכלו לתקן. להקטין זו לא בעיה, להגדיל - אי אפשר.


יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

אני ועברי לידר - IV2

לפני כשנה עברי לידר הוציא את הקולקציה הראשונה שלו בשת"פ עם קסטרו.
ביום ההשקה אני הייתי בברצלונה ולכן נעדרתי ממנה וביקשתי מקסטרו להשאיל פריטים לטובת שת"פ בבלוג. גייסתי את בעלי למשימה ויצרנו ביחד את הפוסט ההוא שבו הרכבתי אאוטפיטים עם פריטים מתוך הקולקציה. הפוסט הגיע לעברי שהתרגש ואהב אותו מאוד ואני הכרזתי שאני יכולה עכשיו למות באמת מאושרת, אחרי שעברי לידר אהב את הפוסט שלי וחלק אותו בפייסבוק.
לפני שלושה ימים הושקה הקולקציה השניה שעברי לידר יצר עם קסטרו ומה רבה הייתה שמחתי ששוב הוזמנתי והודות להריון, לשם שינוי אפשר למצוא אותי כאן בארץ. מי שקוראת אותי יודעת שאני לא מרבה ללכת להשקות, אני הולכת לאלו שממש ממש מעניינות אותי וכזו היא השקה של הקולקציה השניה של עברי.




בפוסט הקודם התוודתי כבר על אהבתי הרבה לעברי כאמן. מאז עברה שנה שבה עברי עוד יותר מפורסם וענקי בין היתר כי הוא הפך למנטור בפריים טיים ואני? אני רק התאהבתי יותר. אני מרגישה קצת טיינאג'רית הזויה אז אני רוצה להסביר.
 אהבה היא רגש כל כך משונה, איך אפשר לאהוב מישהו שבכלל לא מכיר אותך? שאת לא מכירה אותו? אבל איפשהו זה כוחה של המוזיקה, עברי הוא אמן כל כך טוב בעייני בגלל שהוא כותב ומלחין מתוך הנשמה שלו וזה הופך חלק מהאישיות שלו, החוויות שלו והרגשות שלו לכמעט פומביות. התחושה הזאת שאני אוהבת אותו, מגיעה ממקום שאני מזדהה בקלות עם כל שיר ושיר שהוא אי פעם כתב. אפילו שלפעמים אנחנו כמובן מייחסים שירים לחוויות שלנו בעוד שהם נכתבו על דבר אחר לגמרי. מה רבה הייתה הפתעתי לגלות ש "ואולי" נכתב על אמא של עברי שהיא ניצולת שואה, בעייני ובעייני אלפי מאות נפגעות תקיפה מינית זה בכלל שיר על אונס.

זה מוזר כי עברי נורא צעיר (ובשם האל, מה הוא אוכל שהוא נראה בדיוק אותו הדבר כבר 20 שנה?!) אבל אני גדלתי על המוזיקה שלו, כל כך הרבה נקודות זמן בחיים שלי לוו על ידי המוזיקה שלו. כמה מכן זכו לקבל את הנשיקה הראשונה מהאקס המיתולוגי רגע אחרי שאמרתן לו:
"אף אחד משנינו לא יגיד, אף אחד משנינו לא יודה, אף אחד משנינו לא ילחש באוזן אני רוצה, כמה שאני רוצה"? :)
אני יודעת בעל פה את כל השירים שלו בקטע חולני, הייתי באינספור הופעות ברחבי הארץ ויצא לי לקרוא ולראות המון ראיונות איתו, כי הגאונות הזאת והרגישות מסקרנות מאוד. זה לא סוד שאני ממש לא חובבת מוזיקה ישראלית ואני שומעת מעט מאוד ממנה, עברי לידר הוא האמן הישראלי האהוב עלי. אני אוהבת את הקול הצלול שלו, את המילים, את האמת הפשוטה, היפה ולפעמים הכואבת מאוד שהוא פשוט יודע לסגנן לשירים שפעם אחר פעם שוברים לי את הלב, עושים לי פרפרים בבטן, מצחיקים אותי עד דמעות וגורמים לי לרקוד. היכולת להעביר מנעד כזה של רגשות דרך מוזיקה שאתה יוצר היא בעייני סממן מובהק לגאונות וגם לאינטלגנציה רגשית גבוהה. אם הייתם אומרים לזוהר הדיכאונית בת ה 15 שבעוד עשור היא תהיה בהשקת קולקציה של עברי לידר ועוד כשהיא נשואה ובהריון, הייתם כנראה ממש מצחיקים אותי...


אחד הדברים הנהדרים בלהעריץ אמן כל כך הרבה שנים זאת ההזדמנות המדהימה לראות אותו גדל כיוצר ואת המוזיקה מתפתחת וגם את האישיות שלו משתנה. אני זוכרת את עברי המתוק והביישן של הניינטיז ואני מ-ת-ה על עברי מלא הביטחון והציני שראיתי על מסך הטלויזיה בשנה האחרונה. אני מתה על השירים העצובים ששוברים לי את הלב, אני מאוהבת במיניות המתפרצת ב"מרי לנצח" ואני מתה על TYP. החיבור בין עברי לאופנה הוא מתבקש בעייני, הוא תמיד היה הגבר שמתלבש הכי טוב בסביבה. הקולקציה הקודמת הייתה מרשימה ונראתה לי כאילו היא בהחלט עוצבה על ידי עברי, יכולתי לראות אותו לובש כל פריט ופריט ממנה ואהבתי אותה מאוד, המעיל האהוב עלי של בעלי הוא מהקולקציה הזאת. הקולקציה הנוכחית גם היא לחלוטין של עברי אבל היא משהו אחר לחלוטין מהקודמת.


הקולקציה השניה של עברי מבוססת על עולם הספורט. יש בה סווטשירטים ספורטיבים, טרנינגים הורסים, מכנסי ריצה ויש גם כמה פריטים יותר מחוייטים כמו חולצות אלגנטיות, מכנסי סקיני וג'קט בגזרה צמודה ומהממת. טווח המחירים יותר נמוך הפעם - מן הסתם, כי אין מעילים. הספורטיביות לא מפתיעה אותי, עברי ידוע בתור מי שמרבה לרכוב על אופניים ולעסוק בפעילות גופנית וזה אחלה, כי גם אני ובעלי(ספינינג בחודש שמיני - הו יא!) כך שגם הפעם נרכוש פריטים מהקולקציה. עברי במהלך ההשקה סיפר קצת על העבודה על הקולקציה עם אחד המעצבים של קסטרו - שגיא. הוא סיפר על שיחה ביניהם ששגיא שאל את עברי מה הוא לובש בטיסות ועברי ענה לו שהוא נועל נעליים אלגנטיות, מכנסיים מחוייטים/ג'ינס וחולצה יפה ושגיא אמר לו שהוא פשוט לובש טרנינג... אני לא יודעת אם עברי באמת הצליח להכניס את השינוי הזה למלתחה האישית שלו, אני כמו עברי טסה בשמלות ועקבים ולא תתפסו אותי מחוץ לבית בטרנינג, כן, גם אם זה טרנינג של עברי לידר :)



אגב, הקולקציה הזאת מתכתבת באופן מושלם עם קולקציית הקפסולה של אלכסנדר וונג ל H & M ואני בטוחה שזה לא במקרה. האחת קולקציית קפסולה למותג ישראלי והשניה קולקצית קפסולה למותג בינל' ושתיהן ספורטיביות ובאופן יחסי מונוכרומטיות. הקולקציות האלו הן חלק מהטרנד הכללי של בגדי ספורט שנכנסו למלתחה היומיומית (לא, זה לא אומר שאפשר באמת ללבוש ביום יום נעלי ספורט מהוהות, גם לזה יש חוקים!)   וגם חלק מטרנד ה"נורמקור" - להתלבש נורמלי, רגיל. מה חסר לי בקולקציות האלו? בגדים לנשים. אני בטוחה שמה שעובר לכם בראש זה "לנשים?! הוא אפילו לא יוצא עם נשים!" אבל היי, רוב המעצבים לא יוצאים עם נשים :) ואני חושבת שעברי מאוד בשל לעשות צעדים גדולים יותר בעולם האופנה ולהיכנס לתחום הזה, בעייני - זה מהמם. אגב, הקולקציה היא מאוד יוניסקס בעייני ואם לא הייתי בהריון הייתי לחלוטין מנסה את מזלי!

אני בטוחה שיש מי שרוצה לשמוע על ההשקה עצמה והחוויה ואני אסכם את זה בפסקה, כי זה לא העיקר כאן. אני לא חובבת השקות גדולה כי אני לא מצליחה לסבול את האווירה הכללית ובערך מחצית מהאנשים. יש לי אלרגיה קשה לאנשים מזוייפים, לסלבס בשקל, לאנשים מלאי חשיבות עצמית שמושתת על כלום בערך ולהתנהגות האיומה הזאת של צלמים שנדחפים בשביל לצלם ואנשים שמשתמשים במרפקים בשביל סלפי עם עברי לידר או גל גדות. קצת, ממש קצת סלף דיגנטי לא יזיק לאף אחד. אני חולה על עברי לידר, ההשקה הזאת - היא חלום ילדות שכזה, לפגוש אמן שאתה מעריץ ונורא רציתי לגשת ולהגיד שלום ולבקש חיבוק ולהגיד פשוט תודה על זה שעברי קיים ועושה מוזיקה כזאת מוצלחת, מצאתי את עצמי מחכה שאנשים יפסיקו להידחף אבל זה לא קרה ואני לא יודעת להתנהג בצורה כזאת אז וויתרתי.
מה שהכי הפריע לי זה כמה אנשים נדחפו והתנהגו ככה בשביל תמונה ואייטם אבל בזמן שעברי דיבר או שר, הם לא סתמו ולא נהנו לדקה מהמוזיקה. אז ככה מצאתי את עצמי בלי סלפי או אפילו תיעוד של מה לבשתי
 אבל כן שרה ורוקדת בשורה ראשונה ומקבלת יחס אישי מעברי, (לכמה מכן עברי לידר שר מול הפנים "אני מקשיב ולי אכפת" ? ) שאני בטוחה שגם עבורו זה הכל הצגה אחת גדולה ומגוחכת ואולי בגלל זה הוא בחר לשיר את "האנשים החדשים"...



זהו להיום, מקווה שנהנתן מהפוסט! אשמח לשמוע מה אתן חושבות.

נשיקות,

זוהר

נ.ב
כתבתי את הפוסט כשברקע מתנגנים כל האלבומים של עברי וגם הסינגל החדש והנהדר שלו, "הכל בוער":


יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

הריון והכנות ללידה - סאגת העגלה, Bumbleride Indie.

כבר כשנכנסתי להריון הבטחתי לעצמי שהבלוג לא יהפוך לבלוג הריון-אימהות-הנקה כי אני באמת חושבת שזה לא ממש מעניין וזה גם לא קשור לנושא הבלוג המרכזי, אבל מסתבר שזה דווקא כן מעניין אתכן, במיוחד שכמה וכמה מכן אמהות והריוניות גם כן וזה מתחבר לשיתוף פעולה חדש שנרקם ביני לבין חברת העגלות במבלרייד.

נכון להיום אני בשבוע 33 כבר, תכף שבוע 34 (אני יודעת, זה מטורף) וההכנות לבואו של הילד בעיצומן!
מבחינת הכנה ללידה, תכנית לידה - הכל ברור כשמש כבר מההתחלה. אני רוצה לידה טבעית ופעילה ופועלת להכין את עצמי ואת בעלי לכך בכל המישורים. קורס הכנה ללידה, קריאה, עיסויים, הכנה נפשית, דולה מדהימה ואני אלד בהדסה עין כרם שהוא בי"ח שמעודד לידות מהסוג הזה. איך ההריון עבר עלי? זוועה. מתחילתו ועד הרגע הזה אני סובלת מבחילות. "למזלי" אני לא מקיאה, רק "מתבחלת" ולא מקיאה, אני גם לא ישנה בלילות ממש מההתחלה וסובלת מכאבי גב מזעזעים, תוצר של הריון + עצם זנב שנשברה בילדות (תודה לכם ילדים נהדרים שפוצצו אותי מכות בבי"ס), היו לי כאבי התרחבות נוראיים בעצמות האגן, החזה שלי גדל בצורה מטורפת, התחלתי לסבול מבצקות מחרידות ברגליים והגיעו אלי סימני מתיחה נוספים. אין לי שום חשקים חוץ מהחשק להקיא, אין לי מקום להכניס אוכל יותר מידי, רק במינונים קטנים.
כן, הבעיטות הן קסם, אבל בשלב הנוכחי גם הן מכאיבות נורא. אז בקיצור - תינוק זה דבר מופלא ששווה את כל זה, אבל לא, הריון זאת לא התקופה הקסומה בחיי ואני ממש לא מרגישה "זוהרת" ומהממת, אלא ענקית, עייפה וכואבת. אני בטוחה שיש באמת נשים שמרגישות נהדר בהריון ומאוהבות בגוף שלהן, אני לא אחת מהן ואני מודה שמתוך המאות שאני מדברת איתן - אף לא אחת מרגישה ככה.
וכמובן מוסיפות לתחושה הנהדרת כל הנשמות הטובות ש"אני לא מנסה לייאש אותך אבל...." - את לא תצליחי ללדת בלי אפידורל, לי הלידה השתבשה, אני לא הייתי צריכה הכנה ללידה, אני לא הצלחתי להניק. אימהות יודעות כל שנותנות לי עצות בלי שביקשתי - זה כיף אמיתי!

אז נעבור לחלק הכייפי - קניות!
 ובכן אני מאלו שכן קונות ומארגנות דברים לפני שהתינוק נולד, אני חולת שליטה ואני לא יכולה לדמיין מישהו אחר עושה קניות מהסוג הזה עבור הילד שלי וממש לא רציתי להשאיר את העבודה לבעלי. נוסף על כך, אני יודעת בדיוק מה מצב התמחור בשוק הישראלי ולכן בחרתי כבר כשהייתי בשבוע 18  בברצלונה לסגור את פינת הבגדים של הפיסטוק, יש לו בגדים לפחות עד גיל חצי שנה.
לגבי חדר וריהוט, הבית שלנו כולו עובר שיפוץ מאסיבי למדיי כרגע. אנחנו גרים בבית שהוא בעצם יחידת דיור (מ-אוד גדולה) שנמצאת מתחת לבית של ההורים שלי. לא, זו לא דירת מרתף, פשוט הבית שלהם נבנה על עמודים ומאוחר יותר סגרו את העמודים והפכו את החלק הזה לדירה. העניין הוא שבמשך שנים היא לא נשכרה כדירה, אלא כמשרד, ולכן חלוקת החדרים הייתה שגויה, המקלחת והמטבח הם מקלחון ומטבחון ולכן אנחנו בעיצומו של שיפוץ שיהפוך את הדירה הזאת לבית של ממש, 3 חדרי שינה (שאחד מהם יהפוך לחדר עבודה, כל עוד אין לנו צורך אמיתי בעוד חדר שינה), מטבח מלא, ומקלחת עם פאקינג אמבטיה. מי שחבר שלי בפייסבוק יודע שכל חופשה שלי מסתכמת בתמונה שלי באמבטיית בועות, הפינוק האולטימטיבי שאין לי בבית! :) אז ברגע שהשיפוץ יגמר, אנחנו נעצב לפיסטוקון חדר. אני יודעת, זה לא אקולוגי, אבל אנחנו ככל הנראה לא ניקח דברים יד שנייה, כי זה ילד ראשון ואני רוצה עבורו דברים חדשים, התחלה חדשה והסבים המקסימים עוזרים לנו בזה.

אז מה בעצם נשאר? עגלה ותיק עגלה.
מי שיש לה ילדים או מי שבהריון יודעת שעגלה, זה לא "כולה" עגלה, זה סיפור שלם מסובך ומורכב מאוד. אם הייתי יודעת שאבלה כל כך הרבה זמן בקריאת ביקורות על עגלות, הבנה של מנגנוני קיפול, מבחני עבירות, בטיחות, מכון התקנים - הייתי מאצילה סמכויות בנושא.
בישראל נראה שיש שוק מאוד מצומצם(כרגיל) ושרוב החנויות למוצרי תינוקות כמו מוצצים או שילב מציעים את אותה סחורה של אותם מותגים. המחירים נעים בין 2,000-6,000 ש"ח בערך ובהתחלה חשבתי שאולי זה יהיה הפריט היחידי שאקח יד שניה אבל אז במבלרייד פנו אלי לשיתוף פעולה איתי - הם הציעו לי עגלה תמורת סיקור כנה בבלוג.
כשחיפשתי עגלה לפני שהכרתי את במבלרייד מה שהכי הציק לי באופציות העגלות בישראל ישמע לכם ממש שיטחי - אבל הרגשתי שהן פשוט מכוערות ומגושמות. בין אם הן היו מוגבהות, קלות והייטקיות ובין אם הן היו יותר נמוכות ותינוקיות, הן פשוט נראו לי מכוערות! עכשיו אולי זה שיקול משני להרבה אנשים, זה לא שיקול משני עבורי. חשוב לי להראות טוב כשאני מחוץ לבית, כן, גם אם אני מסתובבת עם הילד בעגלה. במבלרייד היו הראשונים מבחינתי שהציעו לי עגלה שהיא פשוט מהממת, בעיצוב מאוד נקי, קליל, שיקי ומגניב.
בתזמון מצויין העגלה הגיעה אלי בדיוק כשקבעתי יום צילומים עם אופיר קפון, כך שהוא אמון על התמונות המשגעות וזוהי רק טעימה מצילומי ההריון המדהימים שעשינו איתו! אין כמו אופיר בעולם מבחינתי. הוא ליווה אותנו בחתונה, בהריון ואולי ילווה אותנו אפילו בלידה (עדיין מתחבטים). מוכשר, מהמם, אנושי ומקסים, ממליצה בחום לכל מאורע שלא יהיה וגם ל"סתם" סשן צילומים לצורך העלאת הביטחון.


יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

Baby bump's getting bigger!

32 שבועות.
 כן, קשה להאמין שהגענו עד הלום. אני בעיקר מתקשה להבין איך שורדים עוד 8 שבועות (במינימום). לצורך המאורע הגעתי לפיפה לעשות יום צילומים ולקחת בגדים כי אני משתגעת כבר מהמבחר המצומצם שיש לי. אחד הדברים שלי הכי מציקים בהריון זה עניין הבגדים. בארץ אני פשוט לא מוצאת בגדי הריון מחמיאים שתפורים לנשים מקומרות. גם אם יש לי בטן הריונית - עדיין יש לי ירכיים ותחת, יותר מבטן. אני אכתוב פוסט שלם על בגדי הריון מאסוס ומ HM שהן בעייני שתי האלטרנטיבות היחידות הראויות כאן לבגדי הריון במידות שלי ובמחירים סבירים למעט פיפה. בפועל מה שקורה זה שאני חורשת את המעט שיש לי, כמו רוב ההריוניות. כי גם מבאס להוציא המון כסף על בגדים שהם יחסית זמניים. לכן אני ממש משתדלת לבחור בגדים שיוכלו לשרת אותי גם אחרי ההריון כמו שמלות ופריטי אוברסייז. ג'ינסים זו סאגה אחרת...

אז פיפה קיבלו קולקציית חורף מהממת. אני כמובן יכולתי לדגמן לכן רק חלק ממנה אבל אל דאגה, בעניין המכנסיים דאגתי לתחליף ראוי שתקבלו בסוף הפוסט!

אחד הדברים הכי נעימים בחורף זה שמלות סריג על סוגיהן ואחד משילובי הצבעים האהובים עלי זה כחול עם חומים וחרדליים, שילובים של צבעים קרים אבל עמוקים עם צבעי אדמה חמים הם תמיד באופנה בחורף. השמלה הזאת פשוט דרשה מגפיים חומים וגרביון בחרדל!



אותה שמלה בצבע אחר וסטילינג אחר היא כמובן משהו שונה לגמרי. השמלות האלו נהדרות עבורי כי הן רחבות ונוחות, מחמיאות והן יתאימו לי עד סוף ההריון וגם אחריו. אני שרופה על גרביוני תחרה סקסיים ועל מגפונים עם עקבים גבוהים במיוחד שלמרבה הפלא, נוחים לי בטירוף גם עכשיו!



שמלות פסים בחורף דורשות גרביונים כחולים. או ירוקים. זה גורם לי להרגיש כמו המכשפה הרעה מהמערב ואני חולה על זה :) אגב אני חושבת שהתמונות האלו הן הוכחה ניצחת לקשקוש הזה על "פסים לרוחב משמינים". הפסים מטשטשים לחלוטין את הבטן ההריונית שלי.


וסטים פרוותיים (מפרווה סינתטית! כמובן!!!) גם הם תמיד באופנה בחורף והם פריט נהדר שמוסיף פסי אורך, מאריכים ומחמיאים למי שחשוב לה ולמי שעדיין חוששת שפסים לרוחב מרחיבים.






השמלה הזאת היא אחת המצויינות בעייני, היא יכולה להשתלב במאה ואחד לוקים - חורף,קיץ, סתיו, יום יומיים, ערב, הריון, לא הריון, עם בטנה, בלי בטנה - אין סוף אפשרויות. כאן נשארנו עם גרביונים כחולים מטעמי "אני בהריון ואני לא עומדת בעוד החלפת גרביון" :)



השמלה הזו זהה לשמלת פסים, הבד דקיק ונעים על העור בצורה יוצאת מין הכלל, זה בדיוק מה שאני צריכה כשאני נובחת "חם לי ואל תיגעו בי!!!!!!!!!!!!!" גם כשבחוץ 17 מעלות :)



כמו שאמרתי מכנסיים זה אישיו ואני לא מצפה מפיפה ליבא מכנסיים להריוניות רק בגללי, אבל יש לי את המכנסיים האלו בג'ינס ובשחור שמתאימים לי מההתחלה, עד עכשיו ויתאימו לי עד הלידה! התאמנו להם חולצת שיפון מהקולקציה ויצא שגם בהריון אפשר ללבוש לוק מקסים כזה, קז'ואלי שמתאים גם לעבודה וליציאה בערב ובלי להיות מתקתק עד בחילה עם גזרת אמפייר :)



שתי תמונות מהממות שאביטל אירגן לי של "מאחורי הקלעים":


כן כן, אני קושרת לעצמי את השרוכים בחודש שמיני, כבר אמרו לי שזה ראוי להערצה :)


כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא מזניחה את לובשות המכנסיים. פיפה קיבלו מכנסיים משגעים שהלוואי שיכולתי לקחת לעצמי כרגע. מכיוון שאת רובם אני לא יכולה ללבוש או לדגמן דאגתי להביא איתי חברה שגם נראית משגע במכנסיים וגם ממש הייתה זקוקה למייקאובר מכנסיים. כל פעם שראיתי את ריטה הייתי אומרת לה שהמכנסיים שלה לא מתאימים לקימורים ושהיא חייבת למדוד מכנסיים בפיפה. צילמנו מייקאובר מכנסיים שמיכל העלתה כפוסט בבלוג שלה בסלונה, וונדר וומן. זה פוסט מצויין שמראה כמה חשוב ללבוש מכנסיים נכונים מבחינת גזרה ואת ההבדלים בין מכנסיים של חברות כמו קסטרו, אמריקן איגל וכו' שכן מגיעים במידה 42-44 אבל לא מותאמים לנשים שהן באמת מקומרות אלא סתם מידה 34 שהגדילו אותה בלי מחשבה.
לפעמים כשאני מעלה צילומים מפיפה אני מקבלת תלונות על המחירים שלהם ואני מרגישה שזה קצת לא הוגן.
פיפה הם לא רשת, הם חנות אחת שמייבאת בגדים של מותג דני, הם לא יכולים להרשות לעצמם תמחור כמו של HM ובכל זאת, התמחור שלהם לא שונה מהתמחור של קסטרו ורנואר. הבגדים שהם מייבאים הם לא בגדים בייצור המוני וזול, רואים שיש מחשבה עמוקה מאחורי הפריטים ומי שמעצב להם מבין מה נשים במידות גדולות צריכות ומה הכי יחמיא לנו ועל זה בעייני ראוי לשלם. אני לא עובדת בפיפה, לא מקבלת אחוזים ולא כלום, אני כותבת את זה כי זו דעתי. יש פריטים שווה לקנות במחירים קצת יותר יקרים, כי יש עניין של תמורה בעבור הכסף ובפיפה אני יודעת שהתמורה שווה את הכסף.

זהו להיום, אני כותבת לכן כשאני בדרכי לאולם תצוגה של במבלרייד - עגלות לתינוקות שעושים איתי שת"פ ואני ממש נרגשת! תהיתי האם מעניין אתכן לקרוא על איך עובר עלי ההריון וההכנות לקראת בואו של הפיסטוק יותר לעומק? תעדכנו אותי מה בא לכן לקרוא.

נשיקות,

זוהר