יום רביעי, 22 בינואר 2014

Outfits that Curvy Girls "aren't" supposed to wear!

טוב זה היה שבוע פשוט מטורף.
אני לא יודעת כמה מכן עוקבות אחרי בפייסבוק אבל בעיקרון זה מה שקרה.
בעקבות הפרסומים על זה בכל אתר אפשרי קיבלתי בערך 600 הודעות אישיות ופניות מכל תכנית רזיו/טלויזיה אפשרית. טירוף. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל ופשוט התחרפנתי...

בתור הפוגה הלכתי לצלם כמה אאוטפיטים שלבשתי לאחרונה.
אימצתי לי הרגל לשחזר את האאוטפיטים ולצלם אותם בצורה משוחזרת ויותר איכותית ב"סטודיו" של אחי. האיפורים הם הדבר היחיד שצולם ביום שבו הפריטים באמת נלבשו. רוח הצילומים הייתה ניפוץ של "מה אסור לשמנות ללבוש".


"שמנות לא יכולות ללבוש מיני"
"שמנות לא יכולות ללבוש מגפיים שטוחים"

זה לוק קזו'אלי, נוח ומחמם לעבודה/לימודים/סידורים. שמלת הסריג ישנה מאסוס, המעיל מפיפה, טיץ מהיינס, מגפיים מ"קרוקס" וצעיף עתיק. בעייני אני מהממת במיני ודמוי האגס האלו פשוט מתוקות!


יום שישי, 10 בינואר 2014

הייתי ילדה שמנה

האמת היא שהתחלתי להשמין בגיל ממש קטן.
לכיתה א' עליתי כשהייתי "רגילה" אבל כבר בכיתה ב' התעגלתי יותר ויותר.  העניין היה שלא רק השמנתי, התבגרתי במהירות שיא. בכיתה ד' צילמו איזה תמונה של כל הכיתה שלנו, כל הבנות ישבו למטה כי הן היו פיציות, רק אני והודיה עומדות מאחורה עם הבנים הכי גבוהים. הייתי הכי גבוהה, למעטה מכיתה ח' אני באותו גובה. לבשתי חזיה בקאפ B בכיתה ו', קיבלתי מחזור בגיל 11. סימני המתיחה הראשונים שלי הופיעו בגיל 10, הם לא הופיעו בבטן אלא בברכיים, קרסוליים, כתפיים. גדלתי הרבה וגדלתי מהר מאוד, בתכלס מיציתי את פוטנציאל הגובה שלי בגיל 13. באותו גיל, בכיתה ח' לבשתי חזיה בקאפ D שזה בסה"כ קאפ וחצי מתחת למידה שלי בתור אישה בוגרת. הגוף שלי והמידות שלי כמעט ולא השתנו מאז גיל 15, רק התקמרתי יותר.

כשאני הייתי ילדה, הייתי בין הילדים השמנים היחידים בשכבה שלי. היינו אולי 3 ילדים שמנים בשכבה של 100 ילדים. וכולנו היינו הכי גבוהים והכי מפותחים לגילנו, לא רק הכי שמנים. כשהייתי ילדה בת 11 בעודף משקל אני זוכרת שהאחות אמרה לאמא שלי שלא תדאג, שאני פשוט גדלה במהירות מסחררת. אני זוכרת שרופא המשפחה שהיה רופא הילדים שלי אמר לי בחיוך גדול כשהייתי בת 16 ורציתי לעשות דיאטה כי שקלתי 80 קילו על 1.66 "את בכלל לא שמנה ולא צריכה דיאטה! את פעילה ובריאה, אולי את צריכה קצת לגבוה" אבל לא גבהתי יותר. כי התחלתי עם דיאטות בגיל 14 בערך וכשמפסיקים לאכול מפסיקים לגדול.

אגב, גדלתי בבית עם תזונה מאוד בריאה. אבא שלי הוא סוכרתי עם בעיות כולסטרול (מאוזנות כבר המון שנים) ואמא שלי שינתה את כל המערך התזונתי בבית בגללו מאז שהייתי פיצפונת. אכלנו מאוד מסודר, תמיד היו ירקות על השולחן, תמיד היה לחם קל מחיטה מלאה. האחים שלי ואחותי כולם רזים כמו אמא שלי והמשפחה שלה, אני ירשתי את ההשמנה מאבא שלי והמשפחה שלו. כל מבנה הגוף הרחב שלי - הוא ירושה מאבא שלי. לא אכלתי המון ממתקים או בכלל הרבה, פשוט גדלתי והשמנתי והתרחבתי, לפי מה שהגנטיקה שלי הכתיבה לי. בלי שום בחירה. לאמא שלי לא היה שום שליטה על מה קרה לי.  האחים שלי גדלו באותו בית והם כל כך שונים. הם מבוגרים ממני ב 7-10-14 שנים וכשהיינו הולכים מכות הייתי יכולה לנצח אותם כי הייתי פשוט חזקה. לאחרונה קלטתי שאני עובדת בפרחים מגיל 12 ומרימה דליים עם מים ופרחים מהגיל הזה, זה מעולם לא היה לי קשה או כבד. אחייניות שלי שירשו את מבנה הגוף הרזה של אחותי עובדות איתי היום ובגיל 16-19 הן לא מצליחות להרים דליים כאלו.

העניין הוא שכשאני הייתי ילדה דווקא הרפואה הייתה מאוד סבלנית וסלחנית לילדים גדולים כמוני. דווקא אז הבינו שגם ילד שהוא גדול מהממוצע יכול להיות בעודף משקל לפי ה BMI אבל זה לא סימן לבהלה והיסטריה מיותרת, כי הוא עדיין בריא מאוד. כל ילד שלישי בישראל סובל מהשמנה זה סלוגן כל כך בעייתי, כי מה זה השמנה? האם כל ילד שלישי בישראל הוא אוביסט? שמן חולני? לא נראה לי. כל ילד שלישי בישראל חורג ממדד ה BMI שבו הוא אמור להיות. מדד שלא מתחשב במבנה גוף, מבנה עצמות, מסת שריר. סקאלה שאליה מנסים להכניס את כל האנשים.
סקאלה שפעם הנורמל שלה היה עד BMI 27 ובלי שום הסבר יום אחד כמה רופאים החליטו להוריד ל BMI 25. פשוט 27 לא היה רזה מספיק לטעמם. במו עייני ראיתי ילדים שנחשבים לילדים "בעודף משקל" לפי המדד הזה אבל הם לא, הם פשוט פיזית גדולים.

אין לי תמונות להראות לכם, כי כמעט ולא הצטלמתי עד גיל 16. וגם עד גיל 18 יש לי מספר תמונות בודדות.

מי שעשה לי את המוות היה החברה.
מהרגע שהתחלתי להשמין - הפכתי ליותר ויותר מבודדת חברתית וזה הלך והחמיר עם השנים בצורה מאוד דרסטית. אני הייתי קורבן לבריונות אמיתית של ילדים מרושעים, בתקופה שבה אף אחד לא קרא לזה בריונות בכלל. הם היו ילדים "שובבים" ואני הייתי השמנה, המכוערת, הממושקפת ש"ביקשה את זה".
זה התחיל מחרמות כיתתיים בהפסקות שכולם היו משחקים ומשאירים אותי בחוץ ושרים שירי גיבוש שכללו בסוף כל שיר את המילים "חוץ מזוהר אברהמי" בכיתה ג' וזה המשיך לזה שהכריחו אותי להראות שאני לובשת חזיה בכיתה ה', שלא נגעו בי או בכל דבר שנגעתי בו כי הייתי דוחה בעיניהם וזה נגמר במכות בהסעה בדרך הביתה כל יום, עד ששברתי את עצם הזנב באחת הפעמים שבעטו בי ופתחתי את הראש מאחת האבנים שנזרקו עליי. למדתי בבית ספר בהתנחלות בגוש עציון שבו אף אחד לא עשה עניין ממה שעברתי. כתבתי עשרות מכתבים למנהלת, ההורים שלי הגיעו עשרות פעמים ותמיד האשימו אותי, בעיקר כי פיתחתי כזה פה ג'ורה ולא הפסקתי לקלל, מה שאני מתקשה להפסיק עד היום. הדבר היחיד שמנהלת בית הספר ה"מדהימה" פנינה פרידמן טרחה לעשות היה בכיתה ו' לעשות שיחה בכיתה על ילדה "כפית"  ש3 ילדות "מזלג" התעללו בה. 3 ילדות המזלג היו כאין וכאפס לעומת מה שעברתי מילדי המושב בהסעה כל יום שעל מה שקרה שם בית הספר סירב לקחת אחריות.


עשיתי את היצירה הזאת בגיל 14 וחצי בערך. השיר שכתוב שם הוא one last breath של Creed ואמרו לי הרבה שזה נראה כמו משהו לזכר מישהי שמתה, ככה בדיוק זה גם הרגיש.

ככה בדיוק התחלתי לקרוא באובססיביות. בכיתה ד' כבר קראתי כל ספר וספר שהיה בספריה הבית ספרית, הספרנית אפילו נתנה לי לקחת ספרים מסקשן ה"מבוגרים". הייתי רואה טלויזיה שעות ארוכות כי פשוט לא היו לי חברים והאחים שלי כבר היו גדולים ומחוץ לבית. הייתי לבד, כל הזמן והייתי משננת את הסיסמא שסבא שלי האהוב אמר לי שגם ככה "כל חברה - זאת עבירה". הייתי אומרת שספרים הם החברים הכי טובים שלי. קראתי את כל הספרים שנבחנתי עליהם בבגרות לפני כיתה ה'. וכמובן, זה שהייתי חכמה ותולעת ספרים לא הועילה במאום למצבי החברתי.
בטלויזיה ובעיתון מצאתי רק עוד ועוד אידיאלים מושלמים שכל כך רציתי להידמות להן. היתי רואה שעות על גבי שעות את ערוץ האופנה, חולמת על עצמות אגן בולטות. קראתי על אנורקסיות והערצתי אותן על היכולת "לסתום את הפה". קראתי על משהו שנקרא "מלתעות" שסוגר את הפה ככה שאפשר רק לאכול דברים שאפשר לשתות עם קש וככה מרזים. ניסיתי להקיא, זה הגעיל אותי כל כך שהפסקתי.

ההתעללות הזאת הפסיקה  בכיתה ז', ככה מעצמה, פתאום זה נפסק. הפכתי למלכת השכבה, אני ועוד 3 בנות בחבורה. אבל הנזק כבר היה בלתי הפיך. אני ממש מתאפקת לא לבכות כשאני כותבת לכן, כי אני לא במקום שמאפשר לי דמעות.
כשאני קוראת את היומנים שלי מהגילאים האלו וגם מבוגרים יותר אני קוראת כל כך הרבה על תיעוב עצמי וביטחון עצמי ברצפה, שזה מזעזע אותי ברמות אחרות. אני לא פותחת את היומנים האלו כי בפעם האחרונה שעשיתי את זה התמוטטתי נפשית למשך שבוע. כמה שאני מודעת לעצמי ולכמה שהייתה לי ילדות והתבגרות קשה, אני כנראה הדחקתי עד כמה בודדה הייתי כי זה גמר אותי לחלוטין לקרוא את הדברים האלו.
הייתי בטוחה שאני שמנה מעבר לכל פרופורציה אפשרית, ראיתי במראה מישהי במשקל 200 קילו. חשבתי שאני היצור הכי דוחה עלי אדמות. לא ברמה בכלל של חוסר ביטחון של בני נוער שעובר עם הזמן אלא ברמה של חלומות על ניתוחים פלסטיים בלי סוף, ברמה של עמודים על גבי עמודים על כל מה שרע בי וצריך לתקן. עד גיל 19 לבשתי רק שחור. גם כי הייתי פריקית מגניבה וגם כי זה היה "מרזה". אני לעולם לא אשכח את תחושת הגועל שעברה בי כשלבשתי בגד לבן. הייתי בטוחה שאני מכוערת ברמות שהן בכלל לא ברות תיקון. אהבתי רק את העיניים שלי שלי, וגם אותן לא לגמרי. רק את הצבע. כי הן היו קטנות מידי, קרובות מידי, מלוכסנות מידי ולא סימטריות. וגם לגבי הצבע, ירוק היה עדיף.
היה לי אף מזעזע שצריך ניתוח פלסטי, סנטר מוזר, שפתיים עקומות, גבות עבות מידי, מצח לא סימטרי ומשונה (ועדיין יש לי בעיה איתו), עור מחריד והיה לי גם מלא שיער על הפנים - כך חשבתי, זה לא שהסרתי אותו מאז, אתן מבינות?

המבט האומלל הזה, מלווה כמעט את כל התמונות שלי עד גיל 18


בגיל 14 התחלתי לחתוך, לשרוט ולנשוך את עצמי את עצמי,אפעם לא מספיק עמוק כדי להשאיר צלקות, רק בודדות. התאבדות עברה לי בראש עשרות אלפי פעמים, ידעתי מה כל השיטות, בעיקר אלו שיהיו הכי פחות טראומתיות למי שימצא את הגופה שלי.
עברתי לתיכון ולא מצאתי את המקום שלי. לא התאמתי לאף קבוצה. לא לילדות מהמושבים, לא לילדות מבית שמש, לא לאמריקאיות מחשמונאים, לא לאמריקאיות מבית שמש, הייתי תלושה. בגיל 15 הייתי ילדה שקופה. אף אחד לא ראה אותי.
את יום הולדתי ה 15 חגגתי במיטה, לבד, בבכי בלתי פוסק. אח שלי הביא לי זר פרחים ענקי, הכי גדול שקיבלתי בחיים.

אם אז, הייתי נתקלת בקמפיין הזה :



יכול להיות שזה מה שהיה נותן לי את הדחיפה שהייתה חסרה לי כדי באמת להתאבד.
כי באמת שעמדתי על הצוק, ממש בקצה והיה חסר לי פוש קטן, צעד אחד, כדי לצלול לתהום.
התראיינתי השבוע לתכנית של יעל דן בגלי צה"ל ואמרתי מה דעתי על הקמפיין הזה, יום לפני שהוא ירד. על כמה שהוא ביזיוני, פוגעני, עושה באזז תקשורתי על גבם של מי יודע כמה ילדים שירעיבו את עצמם ויצטלקו נפשית ואולי פיזית לכל החיים. הפרסומות שמחליפות אותו, לא טובות יותר:


בידיים של מי זה נשאר???
יש לכם מושג מה זה להיות הילדה היחידה שלא אוכלת פופקורן בסרט? שלא יכולה לגעת בחטיפים? ניסית פעם להימנע ממאכל כלשהו בתור אנשים מבוגרים? היה קשה מאוד נכון? אז דמיינו איך זה עבור ילד, כמה קשה זה להימנע מג'אנק פוד או פחמימות כשיוצאים עם חברים. האם ההתמודדות עם החברה, המדיה, ההתבגרות והלימודים הם לא מספיק קשים ומלחיצים גם ככה? צריך להוסיף לזה מלחמה תמידית באוכל?

אחת החברות ההורסות שלי בפייסבוק פירסמה את התמונה הזאת:

אלו פיליפ רו- מנכ"ל JCDecaux ורובי ברזני מנכ"ל ובעלים של ברזני לוי. למטה- ליאור נויפלד ושחר לוי. הוגי הקמפיין מעורר החלחלה הזה.
החלטתי שאם הם מרגישים בנוח לעשות shaming לילדים שמנים, מגיע להם לחטוף מאותה מנה.
אני הולכת לשנן טוב טוב איך האנשים האלו נראים, כדי שאם אי פעם בחיים אתקל בהם, אדאג לשפוך כוס מים בפניהם ולהגיד להם בצורה ישירה כמה שהם אנשים מנותקים ודוחים וכמה נזק הם עשו למי-יודע כמה ילדים שמנים.

הגיע הזמן שהקמפיינים יתרכזו באהבה וקבלה עצמית, אני חושבת שבמדינה כמו ישראל אנחנו שונאים מספיק ונלחמים המון, גם בלי לשנוא את עצמנו ולחיות במלחמה תמידית.
אף ילד שמן לא בחר להיות שמן. לא כל הורה לילד שמן יכול לעזור לילד שלו לרזות והתעסקות במשקל בגילאים האלו יכולה להיות הרבה יותר הרסנית מאשר ללמד ערכים של אהבה וקבלה עצמית שיביאו איתם באופן טבעי אורח חיים בריא, שאין לו שום קשר למשקל  כי לבריאות אין שום קשר לרזון.
אתן מוזמנות להפיץ את הפוסט, במיוחד אם אתן במגע עם נוער וילדים. אני לא חושבת שהורדת הקמפיין והמודעה החלופית הם מספיק אפקטיביים. צריך לדבר על הדברים בהרחבה ובלי פחד. 
שתהיה שבת שלום,
מלאה באהבה ובעוגיות מתוקות!

זוהר

נ.ב
אם יש פה נערה או ילדה שמנמנה שראתה את הקמפיין הזה, מרגישה רע ורוצה לדבר על זה - אני תמיד זמינה ועונה לכולן בפייסבוק האישי, בעמוד או במייל שלי (ראו לשונית "צור קשר").

יום שלישי, 7 בינואר 2014

יום הולדת 4 לבלוג !

הבלוג חוגג החודש 4 שנים וחשבתי שהפקה על רמה היא מתנה מהממת לבלוג, לי וגם לכן! אז נפגשתי בשבוע שעבר ליום צילומים מפנק עם אופיר קפון, שהוא בעייני פחות או יותר הצלם הכי טוב בארץ.
אני ואופיר מנהלים "רומן" כבר כמה שנים טובות, הכרנו בפייסבוק דרך חברה משותפת, אופיר רצה לצלם אותי ואני... ובכן, הייתי מאוד שונה ממי שאני היום וסירבתי. עם הזמן הפכנו לחברים טובים מאוד, ידעתי שאופיר יצלם את החתונה שלנו עוד הרבה לפני שאלכס הציע ואכן אופיר צילם את החתונה (וקטע מצחיק, התארסנו ביום ההולדת שלו!). עד היום אני מתענגת על התמונות ועל הוידאו שהם איכותיים ברמות אחרות!

היה לאופיר קצת זמן ואני כבר תקופה ארוכה מאוהבת במצלמות ובעצמי אז החלטנו להיפגש בצהריי יום שישי להפקה שיש בה מהכל, סתיו, חורף, רכות, חספוס, קור וחום. צילמנו אותה בכמה לוקיישנים ליד הבית שלי בעמק האלה ובכן, אני מאוהבת!

חשוב לי לציין שהתמונות לא עברו ריטוש מאף סוג וזה חשוב לי כי נאבקתי בעצמי לא לרטש אותן. העין שלנו כל כך מורגלת בריטושים, במיוחד עבור מי שמצלם או נמצא מאחורי הקלעים יש הרגל מגונה להגיד "נסדר את זה בפוטושופ". כי זה כל כך קל פשוט לרמות ובאמת לסדר הכל שם. עם כל האהבה והמודעות חטפתי חום מלראות את רגלי הצלוליט שלי. אבל  פאק איט! זאת אני!

תהנו ואני ממש אשמח לשמוע תגובות. גם אם נראה לכן שאין לכן מה לחדש או להוסיף, גם מחמאה זאת תגובה ולא, הן לא מיותרות. חוסר תגובה שלכן מחזק את התגובות המרושעות שהשונאות שלי מקפידות להשאיר באדיקות ואני משקיעה המון מרץ בבלוג, אז נראה לי שמגיע לי ;) אם לוחצים על התמונות אפשר לראות אותן כמצגת ולהגדיל כמובן.


יום ראשון, 5 בינואר 2014

Modeling for PIPA Fashion, Take 2!

מיכל המהממת מפיפה כבר תקופה ארוכה רוצה שאני אגיע אליהם להצטלם בשנית ולצערי הרב זה לא יצא לפועל עד עכשיו.

האמת שהתזמון הוא מצויין כי יש שוב יריד פלאס סיז בפיפה ברשפון בסוף השבוע הקרוב! אני ממש ממליצה לכן להגיע, שוב יהיו ביריד את הגדים המדהימים של פיפה ממידה 42-56, יתארחו מוכרים כמו BRA+ שתמכור חזיות עד קאפים והיקפים גדולים במחירים סבירים (מניסיון, קניתי אצל יאנה בעבר!), ימכרו נעליים של פליי לונדון ושוב תמכור מירית ארדטי הנהדרת שיש לי זוג מגפיים שלה.
פיפה הביאו גם קולקציית פיג'מות ולבוש בית חורפי ומפנק ובכלל, הקונספט הזה של פסטיבל למידות גדולות למשך סופ"ש שלם במקום אחד מאוד מאוד מוצא חן בעייני. בפעם הקודמת יצאתי משם עם שלל פשוט מטורף. כיף מאוד להיכנס לחנות שבה יש את הכל במידה שלך (וירחם ה'! אפילו גדול ממך!!!).
יש לי עוד הפתעה שקשורה ליריד הפלאס סיז של פיפה אבל את זה תשמעו רק בסוף הפוסט, אז אל תברחו!

אני לובשת כאן טוניקת-שמלה אוברסייז שהיא גם high-low של פיפה, חגורה גם כן מפיפה וחולצת ג'ינס מרנואר.