יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

לביא

ב14.12.14 נולד בני, בכורי - לביא. בלידה מטורפת, מעצימה, לא מתוכננת ולא פשוטה.
בגלל שהייתן שותפות לכל תהליך ההריון נראה לי אך הגיוני לחלוק איתכן את סיפור הלידה שלו.





ביום חמישי  ה 11.12, יום אחרי התל"מ שלנו התעוררתי ב 2 לפנות בוקר עם צירים. תיזמנתי אותם במשך שעה וחצי וכשראיתי שהם סדירים ומגיעים במרווחים קצרים הערתי את בעלי והתקשרתי לדולה שלי - ענת. בייעוץ משותף הוחלט ללכת לבי"ח. הגענו למיון יולדות בהדסה עין כרם ב 4:00 בבוקר, והצירים שלי בקושי הופיעו על המוניטור ולאט לאט נעלמו, פתיחה 1.5 ואין בכלל מחיקה. אממה? המיילדת והרופא שמו לב שעברתי את התאריך ובמימוש ידני ובאולטרסאונד היה נראה להם שלביא שוקל כבר 4.200 לערך והם נלחצו ממש. הרופא שאל אם עשו לי העמסת סוכר 100 ואמרתי שלא, כי עשו לי של 50 והיא הייתה מצוינת ממש, לא עליתי הרבה במשקל, לא אכלתי בכמויות מופרזות והוא פשוט גדול כי אני ובעלי גדולים וזוהי הגנטיקה. הרופא חשב לשחרר אותי ואז אמר לי:
"רגע, את כבר כאן, בואי תישארי, תעשי כאן העמסת סוכר ועוד הערכה באולטרסאונד, תכף יהיה בוקר ויקבלו אותך"



ואני בתמימותי, הסכמתי. בפועל כאן התחילה סחבת אינסופית והתערבות רפואית מטורפת.
עשו אולטרסאונד ב 8 וחצי בבוקר, ההערכה שלהם יצאה 3.800 ואמרו לנו שהילד ארוך ולא שמן. את העמסת הסוכר התחילו רק ב 11 בבוקר וסיימו אותה ב 2 בצהריים. התוצאות - שהיו כמובן תקינות לחלוטין - הגיעו רק בשעה 17:00 ואז כבר לא היה רופא שישחרר אותי אז נשארתי ללילה. הבהירו לי שבכל מקרה בגלל שהוא גדול ביום שבו אני שבוע 41 אני צריכה להתייצב בהדסה לזירוז. ביום שישי בבוקר הגיעה אלי רופאה שאמרה לי שאני משתחררת, שבמצבי עדיף לא לזרז כי אנחנו נגדיל את הסיכוי לפרע כתפיים ושתכף יכינו לי את מכתב השחרור. כאן התחלנו בעצם להבין מה זה "מתכונת שבת". במשך כל היום חיכינו לרופא, הצקנו לאחיות ופשוט לא היה מענה. הייתי מאושפזת ביולדות ג' - סיבוכי הריון והייתה משישי ועד ראשון אחות אחת בלבד במחלקה. היו מקרים שבהם לא היה אף אחד בתחנת האחיות ואף אחד לא נתן לי מענה למתי ישחררו אותי. לאט לאט הבנתי שאני הולכת להתקע שבת בהדסה ולחץ הדם שלי התחיל לעלות. במקביל הכלה של הדולה המדהימה שלי הלכה ללדת ודאגה שדולת הגיבוי שלה תגיע אלי ותעשה לי טיפול שיאצו ורפלקסולוגיה כדי לעזור לי להירגע ואולי לפתח צירים, בשישי בערב הגיעה אלינו דנה כחלון המדהימה, עם אוכל, אהבה ורוגע אינסופי. בין שישי לשבת ב 12 בלילה מדדו לי לחץ דם ולחץ הדם שלי הפך לממש גבוה. באותה שעה האחות שאלה אותי "רגע, למה לא לקבל v    זירוז?" והסברתי לה שהבוקר רופאה אמרה לי שאין צורך בזירוז אז אולי שרופא שוב יגיע אלי והיא אמרה לי - טוב, אז בבוקר.



ביום שבת בבוקר שוב השעות עוברות ואף רופא לא מגיע. בשלב הזה אני כבר הייתי אחרי יומיים במחלקה, 3 ימים נטולי שינה לחלוטין וכפי שאתן יודעות - זה לא שבמצבי הטבעי אני ישנה בכלליות. הייתי מיואשת ומותשת וחברים מאחורי הקלעים עם קשרים בהדסה ניסו לעזור לי להבין מה קורה. התברר שמישהו שם החליט שאני מסרבת לזירוז ולכן, אני בכלל לא ברשימה לחדרי הלידה. הלכנו לחפש אחות ושוב הסברנו שאין לנו בעיה עם זירוז, אבל אנחנו רוצים שרופא יסביר לנו מה קורה, למה וכו'. באותו רגע דברים התחילו קצת לזוז, הגיעה רופאה שהסבירה שבגלל שלחץ הדם שלי לא נרגע ויש חשש לרעלת - עדיף כן לזרז. מתי זה יקרה? כשיתפנה אחת מ 3 החדרים שמוקצים ללידות בזירוז. ההמתנה נמשכה למעשה עד ליום ראשון בבוקר. בכל הזמן הזה (מחמישי לפנות בוקר ועד ראשון!) שמעתי אחרות במחלקה שאיכשהו פיתחו לידות טבעיות צועקות ושמעתי תינוקות בוכים ועם כל אחד מאלו - נשבר לי הלב. אינספור דמעות זלגו על הלידה הטבעית שרציתי שכבר לא אקבל, על התינוק שלי שממאן לצאת מהבטן וכבר הסכמתי לזירוז גם ממקום של יאוש.



ביום ראשון ב 8 בבוקר הורידו אותי לחדרי הלידה, קיבלה אותי אחות מקסימה שהראתה רגישות ויוזמה עצומה בקשר לורידים האומללים שלי - כשמתאשפזים בהדסה יש נוהל של פתיחת וריד חובה. לי - ובכן, אין ממש ורידים. היא לא הקשיבה לתחינות שלי ואמרה שדרך הוריד הזה יקחו העמסת סוכר - ניקבה אותי וקרעה לי וריד שיצר שטף דם. את העמסת הסוכר לקחו לי ב 4 דקירות אחרות מהיד השניה ובדיקות אחרות לקחו לי מורידים אחרים בידיים. בחדר הלידה היא ניסתה למצוא וריד וניקבה אחד משני הצדדים מה שיצר עוד שטף דם ביד השניה ואז אמרה לי - אוקיי, אני אקרא לרופא מרדים, הם הכי טובים בזה - והוא אכן מצא וריד בפעם אחת וסיים את סאגת הניקובים שלי.


לקראת 11 הגיע רופא ובדק את המצב, עדיין הייתה פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 50% ולכן הוחלט על זירוז בצורת פרופס - נר שמחדירים. פרופס היה הסיוט שלי. מעבר לעובדה שחלמתי על לידה טבעית ופעילה והתכוננתי לאחת כזאת, ידעתי היטב שצירי פיטוצין הם כואבים פי 10 מצירים רגילים וצירי פרופס הם כואבים פי 30 מצירי פיטוצין. לידה עם זירוז משמעותה להיות מרותקת למיטה, מנוטרת באופן רציף, מחוברת לקתטר ובלי יכולת לנוע. ב - 11 קיבלתי את הנר ובדיוק אז הדולה הגיעה. הצירים שלי היו משהו שאי אפשר לתאר חוץ מכאבי תופת. למזלי עם נר אפשר לרדת מהמיטה, לנוע על כדור, להתקלח וכו'. כאב לי כל כך שלא הצלחתי לנשום, לדבר, לעשות כלום חוץ מלבכות. למזלי הייתה לי דולה שפשוט גרמה לי לנשום ביחד איתה, לנוע ולקחה אותי למקלחת. היינו חייבים לקדם פתיחה כלשהי בשביל שאוכל לקבל אפידורל ולסבול פחות.


בערך בשעה 4 בדקו אותי שוב והפתיחה התקדמה ל 3 ס"מ, הוחלט שיוציאו את הנר, יתנו לי אפידורל וימשיכו את הזירוז עם פיטוצין. באותה שעה הגיעה המיילדת השניה שעברה בחדר שלי והיא היתה מהשטן. איך שהיא ראתה את הערכת המשקל היא שאלה "אכלת הרבה פחמימות? הגזמת עם העוגיות? כמה עלית?" והסבירה לי בלי ששאלתי ובהמון חוצפה שהילד במשקל כזה כי אני בהמה חובבת פחמימות. אני והדולה התג'ננו ושלחנו את אלכס שידאג לזה שהגברת תוחלף. אמרו לנו שזה בלתי אפשרי אבל שידברו איתה וקיווינו לטוב. ההרדמה האפידורלית היתה גם היא - סרט. מה שלא מספרים לנו זה שזה לא זריקה וחסל, זה זריקת הרדמה מקומית כואבת לגב, צריך לקמר את הגב ולא לזוז וכל זה תוך כדי צירי תופת מהפרופס. כמובן שעם המזל שלי - הסבב הראשון לא עבד. לא נרדם לי כלום וגיליתי את זה כשחיברו אותי לקתטר ומהליך שאני לא אמורה להרגיש בכיתי בטירוף. באותו זמן הרגשתי רטיבות בין הרגליים וחשבתי שאולי משהו לא תקין עם החיבור, המיילדת לא טרחה לבדוק או להאמין לי שאני לא רדומה והדולה הרימה את השמיכה וראתה שהחלה ירידת מים. בשעה 4 וחצי בערך קיבלתי אפידורל מחדש, במיקום אחר וקיוותי לטוב. הצירים שהפרופס יצר היו כל כך חזקים שלא היה צורך גם בפיטוצין.



בשלב הזה הייתי כל כך מותשת כבר שהאפידורל השפיע עלי כמו סמים. תופעות הלוואי שאני חוויתי היו רעידות בכל הגוף, קור קיצוני ואצלי האפידורל כיבה משהו בראש והרדים אותי קצת ובמקרה שלי עם כל הלחץ שהייתי שרויה בו - זה היה נהדר. זה גרם לגוף שלי להירגע וללידה להתפתח בזמן שנחתי. הייתי כל כך רגועה ששלחתי מהחדר את אלכס עם אופיר להתאוורר טיפה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי לקולות המוניטור המצפצף ולקולות של המון אנשים שמדברים עלי ולידי על ניתוח קיסרי והייתה לי מסכת חמצן על הפנים. בערך כל המחלקה הייתה בחדר שלי, הסבירו לי שיש האטות בדופק, שאני כבר עם פתיחה של 5 ס"מ, אבל לא ברור איך זה יגמר כרגע כשקיסרי הוא אופציה. אמרתי להם שאני כל כך מותשת, שהכל כבר השתבש ושאני כבר לא אקבל את הלידה שעליה חלמתי אז הכי חשוב שיוציאו את הבחור בשלום וזהו. מזל שהייתי על אפידורל, כי הייתי מאוד רגועה ושלמה כשאמרתי להם את זה, כשבפועל - התרחיש הכי גרוע מבחינתי היה קיסרי חירום. הדולה שלי החזירה את אלכס וגם הוא עודכן בפרטים.
הרופא שהיה אחראי באותו יום על חדרי הלידה היה ד"ר דורון כבירי, שהיה פשוט נהדר, מקסים ומרגיע מאוד. הוא אמר לי שיש התאוששות בדופק, הטו את המיטה בצורה מסוימת והוא אמר לי - "אני לא רוצה לבדוק אותך יותר. אני אגיע מאוחר יותר ואת תפתיעי אותי. טוב?" בשלב הזה הדולה שלי תפסה את אלכס, כל אחד מהם החזיק רגל שלי והם עזרו לי להניע את הרגליים. האווירה בחדר הייתה מצוינת, מרוממת רוח והיה צחוקים של ממש, האפידורל השפיע עלי מצויין, כאב לי הרבה פחות ויכולתי לדבר ולצחוק. בשלב שבו כל המחלקה הייתה אצלי נכנסה מיילדת בשם נועה שמכירה אותי דרך חברים משותפים והיא הייתה מדהימה ומתוקה שהודענו לה שהיא מיילדת אותי ומחליפה את המכשפה ויהי מה, וכך היה!
אווירה טובה אמרנו...



בשעה 8 ד"ר כבירי הגיע לבדוק פתיחה והפתעתי אותו - 7 ס"מ. הוא אמר שאין לו מושג מה אנחנו עושים אבל שנמשיך עם זה והיה נראה שהוא מאוד נהנה מהאווירה והדינמיקה בחדר. בשעה 9 הייתי כבר עם פתיחה מלאה, אבל התינוק היה עדיין גבוה בתעלה וד"ר כבירי ביקש ממני ללחוץ כדי שהוא יראה איך אני לוחצת. אמרתי לו שאני עושה שנים פילאטיס והראתי לו שאני יודעת איך ללחוץ! הוא אמר שאני מצוינת ושעכשיו מחכים שהילד יהיה נמוך יותר כדי שלא נצטרך ללחוץ יותר מידי. נועה המיילדת הביעה דאגה שהמשמרת שלה נגמרת ב 11 ותהתה אם היא עוד תיילד אותי והבהרתי לה שכן, שאין אצלי 5 שעות לחיצות! חצי שעה והבחור בחוץ, עלי!
בשעה 10 נועה הודיעה לנו שהיא כבר רואה ראש וישר שאלנו: "באיזה צבע השיער?!" והיא אמרה:"שחור!" היא פתחה בחדר מעין "פקל קבלת תינוק" וקדימה - ללחוץ! תוך 5 לחיצות הראש היה בחוץ, לחיצה הכתפיים היו בחוץ ושאר הגוף נפלט ברפלקס, בדיוק כמו שכתוב בספרים. בשעה 10:25 לביא היה בחוץ והדבר הראשון שעשיתי היה לבכות איתו ביחד. סוף סוף, הילד שלי היה בחוץ! הרמתי את החלוק כדי שנהיה עור לעור מהרגע הראשון וקיבלתי את אהבת חיי השניה לעולם. קשה לעכל שהילד הזה יצא ממני וקשה להאמין שאנחנו עשינו דבר כזה!













האווירה בחדר היתה שמחה ומאושרת וכאן נגמר החלק הטוב של הלידה. למרות הזירוז והסחבת של האישפוז והאפידורל - הייתה לי לידה מדהימה, מעצימה, מהממת. הרגשתי את הצירים, הרגשתי את ההתברגות בתעלה, את הצורך לדחוף, את הילד יוצא ממני וכל מי שהיה בחדר פשוט נפעם מכמה מהר הלידה התקדמה וכמה מהר הילד יצא. המיילדת, המתמחה והרופא אמרו לי שאני לביאה, אלופה ושהם לא ראו הרבה לידות זירוז ולידות ראשונות שהתקדמו ככה.


החלק הרע של הלידה הגיע שהמיילדת בדקה אם יש לי קרעים וקראה לד"ר כבירי. בזמן שהוא בדק אותי ראיתי את הצבע יורד לו מהפנים וסימנתי לבעלי שמשהו לא טוב קורה שם. הרופא אמר לי שיש קרע פנימי והוא לא בטוח באיזו דרגה ולכן הוא רוצה שיגיע כירוג לבדוק אותי, כי יכול להיות שצריך לתפור אותי בחדר ניתוח ולא בחדר הלידה. הגיע כירוג והסביר לי שיש לי קרע בדרגה 3C - קרע פנימי ועמוק שמערב בעצם את השריר של פי הטבעת, שהמשמעות של דבר כזה היא שאין יותר לידות ואגינאליות, רק קיסריות. שצריך לתפור בחדר ניתוח, שההחלמה מדבר כזה לוקחת 3 חודשים ותזונה עמוסת סיבים ויחסית נטולת פחמימות פשוטות, מעקב של בדיקת אולסטרסאונד, בדיקה אצל רופא מומחה ופיזיותרפיה של רצפת האגן ועשויות להיות השלכות חמורות כמו אי שליטה בסוגרים. החדשות האלו מאוד ערערו אותנו והוציאו את האוויר מהמפרשים.



מה שהיה מדהים זה שאחרי שהכירוג הסביר לי את כל זה ד"ר כבירי והמיילדת חזרו כדי להגיד לי שלמרות הקרע, היתה לידה מדהימה, שאני אדע שלא הייתה דרך לצפות את הקרע או למנוע אותו ושאני כזאת לביאה וספורטיבית והם סומכים עלי שאחלים במהירות. בערך בשעה 12:30 אני נלקחתי לחדרי הניתוח בבניין השני של הדסה ובעלי הלך עם התינוק למחלקה. הדולה שלי נשארה איתי עד לחדר הניתוח ובעלי חזר לחכות לי בחדר ההתאוששות. אמרו לנו שזה ניתוחון של 10 דקות על ההרדמה האפידורלית אבל לי היא עברה ולא נרדמתי מחדש, רק רעדתי יותר ויותר וזאת הייתה חוויה מבעיתה. בסוף החליטו על הרדמה מלאה והרדימו אותי, רק חבל שלא הודיעו לבעלי שחטף התקף לב מהמתנה של שעה וחצי.
לפני לידה שומעים על קרעים וחתכים, עושים עיסוי פרינאום או משתמשים באפי-נו, אבל מי חושב בכלל על קרעים ברמות כאלו? ביום הראשון דובר על כאבים איומים. המיילדת המדהימה הגיעה במיוחד לביה"ח כדי להגיד לי לקחת משככי כאבים כל כמה שעות, עוד לפני שכואב לי, כי אמא שכואב לה לא תוכל לטפל בתינוק שלה. הניתוח הזה דרש אנטיביוטיקה לוריד, להישאר עם הקתטר, והשגחה של 3 ימים במחלקה.



אין ספק, מדובר באחד הדברים הכואבים שעברתי. אבל מאוד השתדלתי לא לרחם על עצמי ולתפקד, כי הרגשתי שזה עניין של גישה. כבר בבוקר שאחרי הניתוח קמתי והתקלחתי לבד והתחלתי להתהלך. מה שלא הצלחתי היה להניק, ביום הראשון ממש לא הצלחתי, לביא קיבל בקבוקים והיה בתינוקיה בכל הלילות מה שפוגם לי כרגע בהנקה, אבל אני אופטימית. בנושא הקרע והתפרים היום אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב, מקפידה על התפריט שלי וזהו זה. ולמרות כל זה - אני מגישה שהייתה לי לידה באמת נהדרת ומדהימה! הרבה תהו אם לא היה עדיף כבר קיסרי ומבחינתי לא! הבאים יהיו קיסרי ואני שמחה שאת הלידה של הבן הבכור שלי חוויתי "כמו שצריך" שכזה.



הדולה שלי הייתה ענת רביבו, היא גרה במעלה אדומים כך שהיא נהדרת למי שגר בירושלים והסביבה. אני מאוד רחוקה ממנה ועדיין היא הגיעה אלי כמה וכמה פעמים והיא הייתה תפורה עלי. ענת היא המזכירה של החוג שלי באוני' ואנחנו מכירות שנים. היא דולה נהדרת כי היא חמה, אימהית וזמינה לאינספור שאלות. היא גם מדריכת הנקה ומלווה אותנו עד עכשיו ואני ממליצה בחום עליה. לא הייתי צולחת את הלידה בלי התמיכה שלה. צירי פרופס הם לא צחוק ועם כל האהבה והמוכנות של בעלי הוא פשוט נטול כלים לעזור לי לעומתה. אצלה אגב גם עשינו את הקורס הכנה ללידה וכבר אז היא לימדה את אלכס איך להקל עלי את הכאבים. ענת לגמרי הפכה לחלק מהמשפחה ומלווה אותנו עדיין ותלווה לכל החיים כנראה. פשוט מאוד מדהימה!



לגבי אופיר וצילומי לידה - זה דבר שמאוד מקובל בחו"ל ובארץ פחות, התלבטתי המון ובסוף החלטתי ללכת על זה ואני כל כך שמחה! אופיר עבורי הוא לא רק צלם, הוא החבר הכי טוב שלי. שמחתי שהוא היה שם כי הוא כהרגלו תרם לאווירה עם הצחוקים והרוגע שלו, הוא תמך ועזר, התרגש ותיעד ובזכותו יש לי מזכרת מהלידה היחידה שלי שהייתה בעייני תהליך מורכב שראוי לצלם. התמונות כפי שראיתם - מדהימות ומרגשות. וקיבלתם רק טעימונת ומהחלק הפחות דרמטי, השארתי לעצמי חלקים יותר אינטימיים ומיוחדים. אופיר מדהים, הצליח להיות שם ולתעד בלי להפריע ברגעים הקריטיים וגם לעזור ברגעים הקשים ובסוף יש מזכרת שכזאת, מיוחדת ומדהימה.

בעלי היה פשוט מדהים. לא שזה הפתיע אותי... בימי האישפוז שלפני הלידה הוא התעקש וישן על כורסא איומה על ידי, ספג אלפי דמעות ותסכול אינסופי, הוא תמך בי עד אין קץ ולא נשבר לשניה. הוא תמיד אמר שהוא רוצה להיות בלידה ולראות הכל, לא נרתע ולא נגעל, בוגר ומכיל, פשוט התחתנתי נכון! הוא הרשה לעצמו להישבר ולפרוץ בבכי רק כשהכל נגמר והייתי כבר במחלקה אחרי הניתוח. הוא דאג והיה מבוהל בעיקר מהניתוח של אחרי וההחלמה הלא פשוטה שצפויה לי, אבל הוא לא הרשה לעצמו להתפרק עד שהכל עבר ודאג שאגיע לבית נקי עם חדר ילדים מאורגן ומהמם! הוא ראה שנוח לי לשבת על כורסא והלך לקנות לי כורסאת הנקה במיוחד, אין דברים כמוהו, באמת.



השם לביא היה רעיון שלי שעלה לי ממש בהתחלה, אחרי הסקירה המוקדמת. לביא זה גור אריות, סבא שלי שמו יהודה וסמל השבט של יהודה היה אריה. אני לביאה - מזל אריה. במהלך ההריון עלו לי פתאום המון שמות נורדיים שמאוד אהבתי ורציתי ובעלי היה נעול על לביא או אריק בגרסת ה Eric ואני לא רציתי כי ידעתי שהוא יהפוך בארץ ל Arik שזה שם שאני שונאת. אחרי הלידה כל כך הרבה אנשים אמרו לי שאני לביאה ואני לא הפסקתי להסתכל על הגוזל ולהגיד שהוא פשוט גור... גור אריות ללא ספק. התלבטנו קצת על הוריאציות "לב"/"ליאו"/"לב-ארי" ובסוף קראנו לו לביא, הרגשנו שזה פשוט הכי יושב עליו.



אז זה סיפור הלידה של לביא, בפוסט הבא תוכלו לקרוא ולראות את החדר של לביא, את האאוטפיטים החמודים ביותר שיש לו ועל הברית הנהדרת שחגגנו + דעות והמלצות. מבטיחה להשתדל לחזור בהקדם לפוסטים אופנתיים, ברגע שהבגדים שלי שוב יעלו עלי :)

"נתראה" בפוסט הבא,
נשיקות,

זוהר (ולביא!)

נ.ב

זה כל כך מעיק ששואלים אותי "נו??? אז איך זה להיות אמא???" זה כמו ששואלים יום אחרי יום ההולדת "איך זה להיות בת....?" זה מרגיש מאוד טבעי ונכון. אני לא אמא מה 14.12, אני אמא כבר תשעה חודשים. אני לא בהלם מזה שאני אמא, אני שם כבר מזמן, התרגלתי :)

יום שני, 8 בדצמבר 2014

איך הפכתי ל"בית של פיסטוק"

חשבתי לעצמי שיומיים לפני התאריך המשוער של פיסטוק זה זמן ממש טוב לשבת ולכתוב פוסט אישי, ארוך ומפורט על חווית ההריון שלי ועל כל מיני לבטים ותהליכים שליוו את כל הטירוף הזה שמתחיל בדגיגון עם לב פועם על מסך ויגמר בעזרת ה' בתינוק בריא ומושלם. אני מתנצלת מראש בפני כל מי שאל-הורית וייתכן שהפוסט הזה ישעמם אותה...