יום שבת, 11 בנובמבר 2017

 NYC Getaway

 אז טסתי לניו יורק לעשרה ימים בחודש שעבר.
לבד.ֿ
בכל פעם ששואלים אותי בעבודה איפה הייתי ואני אומרת שטסתי לבד, אני רואה גבות מתרוממות. ״מה לבד בלי בעלך והילד?״
כן, לבד בלי בעלי והילד. ומשום מה, ראיתי הרבה פחות גבות מתרוממות כשזה היה בעלי שטס לבד לעשרה ימים לתאילנד עם חבר טוב כשלביא היה בן 3 וחצי חודשים.
כתבתי פוסט על הנסיעה הזאת בקבוצת אמהות שאני חברה בה ובקבוצה המהממת שלנו sorry i ain't super, פוסט שצבר מאות לייקים ומאות תגובות ולכן החלטתי לכתוב גם בבלוגֿ, כי אני חושבת שממש חשוב לי להגיד את הדברים האלו לכמה שיותר נשים.





לביא שלי תכף יחגוג 3 ואני הייתי המטפלת העיקרית וזו שאחראית על רוב מנהלות הבית ב 3 השנים הללו. כמו הרבה זוגות בארץ, בעלי עובד מסביב לשעון (היום הוא חוזר לבית ב -7-8 בערב, בשנתיים הראשונות להיוולדו של לביא הוא חזר בין 9 ל 11 ובתקופות מסויימות חזר ב 12 בלילה כמה וכמה פעמים בשבוע) הנקתי את לביא עד גיל שנתיים(וחודשיים) אבל למרות זה ולמרות האמהות המאוד טוטאלית שלי, לא איבדתי את עצמי לתוך האמהות. זה מילא אותי במובנים מסויימים אבל גם רוקן אותי, אני אישה של עשייה מרובה וקצב חיים מהיר, האמהות האטה אותי אבל לא נתתי לה ״לנצח״ ולא שקעתי לתוך להיות אמא מעל להכל ולפני הכל. לפני שאני אמא, אני זוהר. בסדר העדפויות שלי הילד שלי יהיה לפניי 99% מהזמן, אבל הגעתי לאיזשהי נקודת רתיחה.
ביחס לרוב האנשים סביבי - אני עסוקה פי 4 מהאמא הממוצעת. אני עובדת 6 ימים בשבוע, 5 ימים בחנות הפרחים וביום החופשי שלי אני במרכז בענייני דוגמנות/בלוג/קידום במדיה. במעט זמן הפנוי שיש לי אני עסוקה גם בניהול של הקבוצות וביצור תוכן לבלוג, הבן שלי נמצא איתי כל יום אחה״צ ואני אחראית על נוהל א.ערב, כלבים, מקלחת והשכבה. ובמצב האופטימלי שלי אני גם מתאמנת 3-5 פעמים בשבוע. אני פעילה בכמה קבוצות אמהות ורואה את הפוסטים האלו כל הזמן... אמהות שרוצות הפסקה. חופש. אי אפשר להזדכות על ילדים ואף אחת לא רוצה את זה, אבל אפשר בהחלט לנסוע ולהתאוורר. לנסוע כמה ימים בלי הילדים וכן גם בלי בן הזוג ולנשום.


לא נעים להגיד את זה ולהודות בזה - אבל גם ב 2017 עם כל הפמיניזם והשיוויון שבעולם, אני רואה סביבי שרוב הנטל נופל על אמהות. איפשהו לפעמים אני מרגישה שעצם זה שהיום נשים גם עובדות לא באמת שיפר את המצב אלא רק הוסיף לנטל. מכורח המצב אם אני בבית משעה 4 ובן הזוג שלי בבית משעה 7 אני אמצא את עצמי מתפעלת יותר דברים בבית ממנו. וחלק מזה הוא אכן גם החינוך והעולם שבו אנחנו חיות, שאמהות צריכות להיות סופר וומן ולעשות הכל. וכמה שניסיתי לא להיות כזאת, אני לחלוטין כזאת. כמה שאני פמיניסטית, אני מטפלת באופי שלי ולכן אני מטפלת בילד, בכלבים, בבית וגם בבעלי. ויש לי סיפוק אדיר מלטפל ולהאכיל, אבל לפעמים גם המטפל צריך שיטפלו בו או לפחות למצוא דרך לאזור כוחות. בהמון מובנים אני מרגישה שהיציאה לעבודה של נשים והניסיון הזה לשיוויון לא באמת צלח את מבחן המציאות. אני מסתכלת סביבי ורואה בעיקר זוגות במאבקי כוחות. שששניהם עובדים קשה מאוד, שניהם מנסים לתת יד משותפת בבית ושניהם מוצאים את עצמם מתוסכלים וכועסים מאוד. לפעמים אני מרגישה שהחלוקה שהייתה פעם, פשוט הייתה יותר קלה לתפעול ויותר ברורה... אבל זה שלי...

הגעתי לאיזשהו מקום שבו הרגשתי כבר חלשה, חולה. עייפה ומותשת ברמות אחרות. באזור יולי התחיל להתבשל בראשי הרעיון, ובנומבר חברתי הטובה שגרה בניו יורק חגגה 30. כשבן הזוג שלה הציע לי להפתיע אותה ולבוא, זה בהתחלה היה מד״ב. לא ראיתי איך זה יכול לקרות אבל כל כך רציתי שידעתי שזה חייב לקרות.  כשהעלתי את הרעיון בפני בעלי הוא לא התעלף מאושר בהתחלה, אבל לאט לאט הוא קיבל את זה, פירגן לי וקנינו כרטיס טיסה. ככל שהזמן עבר הרגשתי יותר רע מבחינה גופנית, ועשיתי את כל בדיקות הדם הנדרשות כדי לגלות שאני בריאה כמו שור(למעט עניין אורתופדי שעדיין בברור) והרופא שלי רמז לי כמה פעמים שאולי זה פסיכוסומטי. זה נורא מעצבן לשמוע דבר כזה כשאת מרגישה באמת רע, אבל אחרי שבדיקות הדם חזרו תקינות היה לי קשה להתווכח. פרצתי בבכי אצל הרופא, כי ידעתי שיש משהו בדברים שלו. אני חיה חיים עמוסים ולחוצים וזה גובה ממני מחיר. הטיסה הייתה קרובה כבר וכל עצם בגוף שלי רצתה כבר להיות על המטוס הזה.


היו לי קצת חששות מלטוס לבד, אבל הסתדרתי בקלילות. היה מאוד משונה לטוס בלי עגלה ואלפי תיקים כמו שטסים עם ילד. הרגשתי לא מעט שאולי שכחתי משהו, אבל התרגלתי לקלילות מהר. נחתתי בניו יורק ב 11 וחצי בלילה ולקחתי מונית צהובה לדירה של הודיה שלא ידעה שאני שם. הלב שלי היה על 200 קמ״ש, המפגש ריגש אותי וכל הסיטואציה הזאת של לטוס לבד ופתאום להיות אדם לעצמי, זוהר. לא להיות אחראית על אנשים אחרים לכמה ילדים. זה הציף אותי. כשנכנסתי בדלת הבית הודיה הייתה כל כך המומה שהיא לא הצליחה לדבר או לעכל את זה שאני שם במשך כמה דקות טובות. אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה ומדברת איתה כבר שעה ופתאום היא אומרת ״את באמת כאן?״ :)ֿ


קיבלתי מיליוני המלצות ושאלות ותהיות מה בדיוק עשיתי בעשרה ימים האלו והתשובה היא : לא הרבה. לא טסתי כדי לחרוש את העיר. לא טסתי בשביל להתיש את עצמי בשופינג אינסופי והסתובבויות. טסתי בשביל לבלות זמן עם הודיה שאני אוהבת כל כך ובשביל לנוח. ידעתי שספציפית אצלה, אני יכולה לעצור ולנוח באמת.





 הייתי עסוקה בלישון ולהתפנק בלי סוף בערך, לאכול, לטייל פה ושם ולצאת בערב מידי פעם. אני והודיה כמו אחיות אמיתיות סובלות שתינו מבעיה אורתופדית (שונה אמנם) שקצת מגבילה אותנו ולכן הכל היה באיזי. הזמנתי מלא דברים לדירה ונתתי לבן הזוג המהמם של הודיה להכין לי קפה בבוקר וארוחות טעימות, הסתובבנו קצת במנהטן ודאגנו לאכול במקומות שווים.




אחד הפינוקים בחופשה הזאת היה להתעלק על כישורי הצילום של הודיה!



הגלידה הזאת שהיא גלידה מגולגלת שקונים בוויליאסבורג היא אחת המדהימות שאכלתי בחיים שלי.


שאין לתאר פשוט מצלמת אותי מושלם בצורה מטורפת...




אני חושבת שאחד הבילויים הכיפיים ביותר שהיו לנו היה היציאה המוזרה ל roof top שנקרא westline, יצאנו לחגוג להודיה יומולדת וגם לחגוג את האירוסין :) ואנחנו כיאה לישראלים לא מתורגלים ממש בזה שצריך לכל מקום להזמין מקומות מראש... אז לא ממש הצלחנו לקבל שם שולחן, אבל התלבשנו קובר ונהננו מהנוף המטורף של העיר היפייפיה הזאת בלילה!





ניו יורק הייתה ממש טובה אלי. קיבלתי ברוב הימים מזג אוויר מושלם, והספקתי באמת לאכול אוכל טעים, לנוח ולקחת את הנשימה העמוקה שהייתי ממש צריכה. הגרפיטי ההורס הזה הוא למעשה גריפי ענקי על הקיר החיצוני של הסופר ליד הבית של הודיה בקווינס.



כבר לפני הטיסה נחשפתי לפוסטים של אמהות שנסעו לבד והשתפכו על כמה הן התגעגעו והיה להן קשה. קיבלתי הודעות מנשים שכתבו לי ״בטח את מתגעגעת״ ״בטח קשה לך״. והאמת שהיא שחוץ מבשיחות וידאו עם לביא ואלכס לא התגעגעתי ברוב הימים. וזה בסדר, מותר. אני לא בתחרות עם אפחת, אין לי צורך לייחצן את האימהות והמסירות שלי לילד. הייתי צריכה אוויר. הייתי צריכה לעצור רגע ולדאוג לעצמי בשביל שאוכל להמשיך לתפקד.



איך היה לחזור שאלו אותי. אז היה קשה לחזור. מצד אחד כיף לפגוש שוב את לביא ואלכס ולקבל אהבה מכולם, ומצד שני חזרתי לבית במצב אללה יוסטור ולהמון עניינים שחיכו לי. ופתאום לא היו לי הפינוקים האלו והשקט לעשות מה שבא לי ולקום מתי שבא לי. אבל זה ההבדל בין החיים האמיתיים לחופשת בריחה... יש לזה דד ליין. את חוזרת לבית. ואחרי שהבאסה עוברת ומתרגלים מחדש - מרגישים שיש כוחות חדשים ויש זיכרונות להסתכל עליהם ולחייך ויש מה לצפות לחופשה הבאה - לבד וביחד!


9 תגובות:

  1. תודה לך שאת אומרת את המילים שאף אחת לא מעזה לומר. הכנות הבלתי מתפשרת שלך בעידן השקר שאנחנו חיות בו היא משב רוח מרענן. והפחות מליצות- כפרה על החיים שלךךךךך

    השבמחק
  2. אני חושבת שהשאלה שאת מעלה לגבי חלוקת העבודה היא שאלה מאוד מורכבת. אמא שלי תמיד עבדה במשרה חלקית כשגדלתי, כי מצד אחד היא רצתה לצאת לעבוד (והיה צורך במשכורת נוספת) אבל מצד שני היא רצתה להיות זמינה אלינו כילדים ולטיפוח הבית. אבל היא תמיד היתה מישהי נהנתה מגידול ילדים ומטיפוח הבית, כך שהיא הרגישה הרבה מאוד סיפוק מהמצב הזה - וכשגדלנו יותר היא יכלה באמת להתקדם יותר מקצועית. מצד שני, היא גדלה בתקופה שבה היה ברור מאליו שבו הסיפוק הכי גדול של אישה הוא לגדל ילדים ולטפח את הבית, וגם חברתית היתה מיכה בזה (משרות חלקיות בתפקידים שהתאימו לנשים) - שני דברים שלא בהכרח קיימים היום.

    אבל אל תשכחי שהיו לזה גם צדדים פחות טובים - למשל העובדה שבאופן הרבה יותר טבעי לאבות היה פחות זמן לבלות עם הילדים, מה שהיום יש אליו יורת מודעות (והכרתי לא מט גברים שפשוט קבעו יום או יומיים ביומן כדי לצאת מוקדם ולבלות ם הילדים לא רק למקלחות ולקריאת סיפור לפני השינה אלא גם כדי לקחת אותם לחוגים או לעזור להם בשיעורי הבית). וזה מעבר לעובדה שלנשים היתה תלות כלכלית מאוד חזקה בגברים מה שלעיתים מנע מהן להתגרש...

    אני חושבת שלנו כנשים יש כיום את הזכות והאפשרות לבחור בין שתי האופציות (או כל אופציה ביניהן). איתו של אחד מבני הדודים שלי למשל למדה לתואר במשפטים והיתה על סף תחילת ההתמחות שלה כשהיא ילדה את הבן שלהם, אבל אז החליטה שזה לא מתאים לה והפכה להיות מטפלת באחד מגני הילדים בקיבוץ שלהם - והיא מאוד מאושרת עם ההחלטה.

    וחלק מהחופש הזה הוא גם החופש שלך להודות בזה שאת זקוקה לחופשה מהמשפחה - ולצאת לחופשה הזו בלי להרגיש אשמה. וזה דבר טוב, לא?

    השבמחק
    תשובות
    1. לצערי הרב אני לא חושבת שיש לנו באמת חופש לבחור. לא באמת.

      מחק
  3. אומנם אני לא אמא עדיין אבל מזדהה עם כל מילה שלך !��

    השבמחק
    תשובות
    1. לא חייבות להיות אמהות כדי להזדהות :)

      מחק
  4. טסתי לבד לבד לברלין שנה שעברה והייתי 6 ימים לבד. ואני מאוד מתחברת למה שאת כותבת- הייתי זקוקה לחמצן ובעיקר לעצמי.
    כן יש געגוע אבל גם בלבד הזה חשוב לא פחות
    אני מאוד מחכה לחופשה הבאה לבד וגם לחופשה ביחד:)
    שמחה בשבילך שעשית את הצעד!!

    השבמחק
  5. וואו! מאוד נהניתי לקרוא את הפוסט שלך, וכל כך מסכימה איתך!
    אני אישית מקבלת לא מעט ביקורת ורגשות אשמה מצד הקרובים על כך שאני מנסה לשלב את חיי הפרטיים ופיתוח אישי, כי אומרים לי שאני קודם כל אמא. אז נכון, אני אמא ועושה הכל כמו שצריך בשביל הילד שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכה לשכוח מעצמי...

    השבמחק